הספור די מדהים. זוג מתחתן ומאוהב עד כלות. בן הזוג חולה והרופא ממליץ לנסוע לבית הבראה באיטליה. הוא אינו יודע כמה מצבו חמור ושחי הוא על זמן שאול. האמצעים דלים מלנסוע לדרום איטליה וכמובן האישה מנסה לטכס עצות איך לשמור את האיש שלה בחיים. לכן היא עושה מעשה שלנשים אסור היה לעשות במאה ה 19. היא לוקחת הלוואה (שומו שמיים) ממלווה בריבית 4800 קרונות. הרי עם "מוח הציפור" של נשים כך חשב מלווה בריבית היא בוודאי לא תבין כלום ואולי הוא ירוויח ממנה. 8 שנים שמרה את סודה מבן זוגה ואספה כסף בכל פעם קצת. עטתה מסכה על עצמה של אישה קלת דעת ובעלת מצבי רוח מפוזרים שמפזרת כספים על שמלות ותמרוקים. וכשהגיעה סוף סוף לתשלום האחרון אחרי 8 שנים פתאום דברים השתבשו והשתנו כי סודות טבעם להיחשף . לכן הזוג היה מועמד פוטנציאלי לסחטנות אם הסוד יתגלה.

במקרה שלנו נורה היא האישה הפוחזת המגחכת בטיפשות לבדיחות הקרש של בעלה, כי היא אישה ואינה מבינה דבר בעסקים של גברים ואסור לה להתערב כשהדלת שלו סגורה כי הוא עובד. אסור היה לנשים להגדיל ולהעיר הערות חכמות פן הגברים ייראו קטנים לעומתם ויושפלו עד עפר. האיסורים שהיו לנשים דאז לעומת היום בעולם ותנועות המי טו מעמידות את האזנים כלא מאמינות. בכל מקרה נורה הייתה קונה ומחביאה עוגיות מקרון בכיסיה ומנגבת את הפירורים משפתייה כשמדברת עם הלמר בעלה כדי שלא ידע שאכלה אותם כי אסר עליה. וכשהיא מבקשת ממנו כסף לבזבוזים הוא עונה לה:

"נורה האם המוח הקטן שלנו שוב מתמלא בכל מני רעיונות פזיזים, אה? ומה אם אלווה היום אלף קורונות, ואת תלכי ותבזבזי לי אותם בשבוע חג המולד..." בסוף הוויכוח היא כעוסה והוא:
"אוה, לא מתאים לעפרונית הקטנה לקפל ככה את הכנפיים. מה? הסנאית כועסת? (שולף את ארנקו) נחשי מה יש לי כאן בשבילך נורה?" ואז מביא לה כסף ברוב ביזיון. וזו האישה החכמה שהצילה אותו.

המחזה התיאטרלי והנפלא הזה שמספר בשקיפות מלאה את השתלשלות האירועים. בעצם מדגים לנו מהו חופש אמתי של אישה על ידי הצגת המצב ההפוך לחופש אמתי. ומה היא עושה בנידון ואיך היא לוקחת בסופו של דבר את החופש שלה. כמובן שזו פריצת דרך במאה הספציפית הזו. אם כן איבסן מציג לנו על ידי הדגמה של האישה הקטנה שנמצאת תמיד שם לשרת את הגבר שלה במשפחה בורגנית באירופה במחצית המאה ה 19 . והאם באמת המוח שלה דל כציפור כפי שבעלה חושב או שהיא הוכיחה יוזמה ומנהיגות ולקיחת אחריות בנקיטת צעדים לשינוי.

אומרים על איבסן הנורווגי שהיה אבא של הספרות הריאליסטית, שהוא פורץ דרך כי היו מעט מאוד גברים פרו פמיניסטים באירופה של המאה ה 19. לנשים הייתה משבצת מאוד ברורה היכן לעמוד בחיים, בדרך כלל זה היה מאחורי הבעל תרתי משמע, לבדר אותו מיום עבודה קשה במשרד, להפשיט אותו מיומו, להביא לו כוסית וויסקי וסיגר ולשבת עליו כמו ילדה על אביה בדיבור ילדותי , פלרטטני כדי להשיג עוד כסף או כל דבר שאישה רצתה בדיבור מצחקק , מתערטל ומפתה, פשוט לשחק את המשחק, לרקוד לפניו, לעטות מסכה של פאם פאטל ולהניד בראש בהסכמה כבובה שעושה מה שאומרים לה. גם דליה רביקוביץ שלנו כתבה על האישה הזו "הבובה הממוכנת" והמשחק הנשי הכפול.

כשהחליטה לעשות מעשה בסוף המחזה ולהוריד מסכות הלמר בעלה שואל אותה אם הייתה מאושרת? היא עונה לו:
" לא...רק עליזה. ואתה תמיד היית כל כך טוב אלי אבל הבית שלנו מעולם לא היה יותר מאשר חדר משחקים. לגביך הייתי "אשתי בובתי". בדיוק כמו שלגבי אבא הייתי "ילדתי בובתי". והילדים היו הבובות שלי. אני נורא נהניתי ששיחקת בי, השתעשעת אתי, ממש כפי שהילדים נהנו מזה ששיחקתי אתם. אלה היו חיי הנישואין שלנו".

מחזה נפלא ומומלץ כבר בדפים הראשונים הכל די ברור .
ואנחנו בעידן אחר היום וטוב שכך.

סוף המאה ה-19. אירופה עוברת שינויים חברתיים ותרבותיים. הערים גדלות, התעשייה מתפתחת. יחד עם זאת נשמר חוסר השיוויון המיגדרי. נשים כפופות לגברים בכל תחומי החיים האשה נדרשת לוותר על עצמאותה לטובת משפחתה ובעלה. איבסן כאחד מחלוצי הדרמה הריאליסטית בחר להציג את המציאות החברתית כפי שהיא. נורה גבורת המחזה מייצגת את התקופה. משתדלת לשמר את הסדר החברתי אך כאישה אינטליגנטית וחכמה נאלצת לוותר על חלומותיה האישיים לטובת התפקיד החברתי. נורה יוצאת למאבק על הזכויות שלה. בכך עוסק המחזה המומלץ לצפייה, לקריאה.

מחזה מרגש עם אמירה חשובה. המחזה הוא מחזה פימיניסטי המדבר על מעמד האישה בתקופה הויקטורינית.

המחזה מספר את סיפורה של משפחה בורגנית מהתקופה הויקטוריינית. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של נורה, אישה נשואה לעורך דין שהפך להיות מנהל בנק (טרוולד הלמר) שהוא בעצם אחראי על הבית ועל תפקודו.נורה תלויה בבעלה בהרבה מובנים היא צריכה לבקש את רשותו אם היא רוצה לקבל כסף כדי לקנות דברים, היא אחראית על סדר הבית, היא אחראית להיות עם ילדיהם המשותפים. עד שהכל נפתח ומשם מסתבכים העיינים, כשבעלה (טרוולד הלמר) היה חולה במחלה סופנית והיא רצתה לקחת אותו לטיפולים כדי שיבריא אך, לא היה לה מספיק כסף בשביל הטיפולים לבעלה ולכן הלוותה כסף מעורך דין (נילס קרוגסטאד) ומשם מתגלגלים העיינים, היא מסתבכת מעצם כך שהלוותה כסף בלי רשות מאביה או בעלה (באותה תקופה לא היה נהוג בכלל שאשה חותמת על הלוואה) והיא חתמה על ההלואה בחתימה מזויפת בשם אביה מפני שהיא לא יכלה לבקש משניהם חתימה כי הלמר היא חולה מאוד ואביה נפטר.

בסוף המחזה עולות השאלות: מהו מעמדה של האישה כיום בחברה המודרנית? האם מעמדה של האישה השתנה מאז? האם נורה עשתה את ההחלטה הנכונה בסוף המחזה?
ברור שמאז שנכתב המחזה החלו הרבה שיינוים לטובת מעמד האישה, אך אם זאת, עדיין יש דברים שלא השתנו לחלוטין וצריך לשנותם.

נורה היא דמות אמיצה וראויה לערכה, היא שרויה בין שני זהויות:
זהות אחת: להיות האישה אהובה שבעלה מצפה ממנה שתהיה, זאת שתדאג לילדים, זאת שתדאג לסדר הבית וזאת שתציית לכל מה שהוא אומר
או זהות שניה: להיות האישה החופשיה כמו ציפור (בסיפור יש הרבה איזכורים לשמות חיבה הקשורים לציפורים שהלמר קורה לה),זאת שלא תלויה בכל מה שבעלה אומר לה וזאת שיכולה להחליט על דברים בזכות עצמה.

אני חושבת שהמחזה הזה רלוונטי יותר מתמיד. נורה היא קישוט בבית בעלה וזה כל מה שהיא יודעת להיות כי זה כל מה שלימדו אותה. גם היום נשים מתפקדות בעיקר כקישוט, כי חינכו אותנו להאמין שאם נלך בתבניות מסוימות שסימנו לנו, נגרום לשינוי ונהפוך לעצמאיות ושולטות. זאת אשלייה אומנם יש נשים בפוליטיקה ובעמדות כוח אחרות אך זה הכל למראית עין. בסופו של דבר הן נדרשות לשחק על פי כללי משחק גבריים שזה רק הגיוני, אחרי הכל הן נמצאות במגרש המשחקים של גברים. אין לאן לברוח מי זה העולם של היום נשלט על ידי גברים, מלחמות (להראות של מי יותר גדול) זה עניין של גברים, האובססיה לרכושנות זה עניין של גברים, אפילו הפרסומות בטלוויזיה הן זכריות.
בתרבות שלנו יש נטייה לפאר ולשבח את הגבר ואת אומץ הלב שלו, ולזלל בנשיות ולהשוות אותה למשהו חלש, רדוד ונחות. לסיכום ביונסה יכולה לצרוח כמה שהיא רוצה שהעולם נשלט על ידי נשים, בסופו של דבר היא עדיין עושה את זה על עקבים גבוהים ומיני קצר.

הסיפור והרעיון היו אולי חדשניים לזמנם, אבל הדמות הראשית, נורה, לא משכנעת בכלל ואני בטוחה שמעולם לא הייתה. אני יודעת שיש נטיה להיצמד ליצירות ששברו מסגרות אבל אני באמת מאמינה שזה מחזה שעבר זמנו.

אחד המחזות שממש נהניתי לקרוא. קל להזדהות עם הדמויות.