לפני זמן לא רב מישהי ביקשה ממני לציין בשמותיהם של מספר סופרים שאני מאוד אוהב. בדרך כלל כאשר נשאלתי על ספרות ועל הדברים שהכי אהבתי לקרוא, השאלה הייתה לגבי היצירה האהובה עלי ואז תמיד קפצתי עם 'דון קיחוטה' של סרוונטס. ועתה, כשנתקלתי בשאלת הסופרים המוערכים בעיני, נראה היה לי שהכי הגיוני לבחור באלו שמעולם לא איכזבוני. צ'כוב היה אחד השמות שנתתי. והנה, בשקיקה שאלתי מן הספריה את ארבעת מחזות היסוד שלו: השחף, הדוד וניה, שלוש אחיות וגן הדובדבנים. מה אגיד... אכזבה!
זו הפעם הראשונה שאני לוקח מחזות שלו. לא פלא שהם נכשלו ברובם על הבמה. למרות שהיום הן נחשבים למופת וחדשנות של הדראמטורגיה. נתחיל מזה שהשחף מוגדר כקומדיה בארבע מערכות. איזה יופי! אני מת על ההומור של צ'כוב. ארבע מערכות נפלו עלי כיציקת בטון דרמתית רווית צער ודמעות על אנשים שלאף אחד מהם אין טיפת שימחה בחייו. אנשים חסרי משמעות, שכמיהתם היחידה בה יוכלו להרגיש מאושרים לעולם לא תושג.
הדוד וניה, ושלוש אחיות היו קצת יותר טובים, אולם אותה אווירת נכאים המשיכה כקו ברור ושולט כיבתה כל שמחת חיים מגופי. גן דובדבנים סגר את הגולל על ארבעת העולמות האפורים האלו במשפט האידאי שהפך לאחד מאימרות הכנף של צ'כוב:
"ואת האדם שכחו..."
כך הרגשתי. שאותי שכחו כקורא ונתנו לי להתייסר ארבע מחזות רצופים. ויסלח לי צ'כוב על שאני אומר זאת, גאוניותך היא בסיפורת הקצרה, המוקדמת של חייך. איני יודע מה עברת שנכנסת לאותה מרה שחורה המוצגת במחזות אלו, עדיין לא קראתי את הביוגרפיה שלך. סביר להניח שאני מדבר מתוך בורות, שאין אני מבין את עומק כתביך. יכול להיות שהטעם שלי ושלך פנה לנתיבים שונים ברוות הימים. אני יכול לזהות את דרך החשיבה שלך גם כאן, אולם בעבר עשית זאת בכזו ציניות והומור ואילו כאן בנרגנות מעושה של זקן הכועס בערוב ימיו על הדרך בה הוא חי את חייו. יהי שלום צ'כוב. אמשיך להעריץ אותך על סיפורך הקצרים. ותסלח לי אם אעשה הפסקה קצרה מכתביך, זה רק כדי שבפעם הבאה אחזור אליך בשקיקה.