איך שראיתי את הכרירכה ,נדלקתי על הספר .
הספר מספר על ילדה בשם לוס ,שמאוד התחברתי לדמות שלה ,היא חמודה,יחסית תמימה ,עם שיער קצר.
היא הולכת לפנימייה חדשה של הצלב והחרב ושם היא מכירה חברים חדשים שחלקם קצת שונים .
היא מכירה את דנאיל ,ברגע שהיא רואה אותו ,זה פשוט זה ,הוא היחיד שהיא רוצה ,היא דלוקה עליו ,אבל הדניאל הזה ממ הוא פשוט מסתורי מאוד ,בהתחלה הוא דוחק אותה ממנו והיא לא מבינה מה קורה ,מה הסיבה לכך ,אבל אחר כך שלב אחרי שלב היא מגלה דברים ומכירה אותו ואת עצמה יותר מקרוב .
ממליצה בחום לקרוא ! :]

ספר מדהים

בני אדם הם יצורים אכזריים. מכונות הרג משומנות וחסרות רחמים, שחושבות על עצמן וקצת מעבר. אנחנו משתעממים מהנורמאליות הנוחה ומתעניינים בטרגדיות ורוע, לא רוצים סוף טוב כי זה לא מעניין, נואשים מהחיים חסרי התוכן והייחודיות שלנו. נהנים להרוס, מתחמקים מלתקן. מבלגנים את החדר, ומקווים שמישהו אחר יסדר אותו. בונים את כל שורת הדומינו הארוכה כדי אחר כך להפיל את כל האבנים, אחת אחרי השנייה. מועכים את הסיגריה על המדרכה, או מניחים בצד מאחורי הגב את עטיפת הביסלי כי הפח רחוק מדי ולא כיף להחזיק את זה ביד.
החיים שלי הם אוסף של פיסות כפויות טובה. לעזאזל, אני כפוית טובה.
לא הכרתי מימיי אדם אחד שנפטר. אני מתבכיינת כמו ילדה קטנה כשמפציצים את תל אביב, ונושמת לרווחה כשהטילים מכוונים רק אל באר שבע. לא הודיתי על אף שקל שקיבלתי מאימא כדי לקנות קופסת פופקורן חדשה. כעסתי בלבי כשקיבלתי מסבתא שלי תיק משומש ליום הולדתי, וכשנאלצתי להתחלק עם ההורים חצי-חצי על מחיר של אייפון חדש. אני בוהה בציון 93 בלשון וזועפת. אני מסתכלת על מכנסי הג'ינס שהפכו מלבנות לאפורות- חיוורות בכביסה ותוהה כמה זמן יצטרכו להתאקלם בארון עד שאוכל לזרוק אותן.
אני יכולה להמשיך עוד ועוד, מוכיחה לעצמי שאני אכזרית וכפוית טובה.
זה לא סיפור על שואה. זה לא סיפור מטיף.
זה סיפור על בית. על אהבה. על חום.
זה סיפור מיוחד, סיפור מעיק. מילים על מילים, ספר בתוך ספר. סוף שמוביל אותי אל ההתחלה, ואז שוב אל הסוף. ליזל הקטנה ואז ליזל בת ארבע-עשרה ואז ליזל הזקנה ואז ליזל הקטנה.
ואני אוהבת את הדמויות; את ליזל ממינגר הקטנה והעקשנית, האנס השליו והאקורדין, את רוזה המקללת (גם את המוות בכבודו ובעצמו), את מקס הנוצתי ואת רודי/ג'סי אוונס.