“סבא שלי בעלי, שהיה כנראה איש חריף ומלא אימרות לשון היה נוהג לומר שכדי להצליח לא מספיק "ברכת שמים מעל" אלא שצריך בנוסף אליה "ברכת תהום רובצת תחת". כלומר לא מספיק הכישרון והחוכמה שהן בראש ואפשר לייחסן למתת אלוה או לגנטיקה טובה, יש צורך גם בישבן בשל ועסיסי שאפשר לשבת עליו לצורך אימון ותרגול. אמנם גם היכולת הזאת, של סבלנות והתמדה, או העדרה, יכולות להיות תוצר מולד של סיטואציה וגנטיקה, אבל יש בהן גם אל”

“פאולו שולח אותנו חזרה אחורה בזמן אל אחד ממסעותיו כשהוא בחור צעיר היפי בשנות ה-20 לחייו. השנה, 1970. הוא עוזב את ברזיל ויוצא למסע ארוך שבמהלכו הוא פוגש אנשים אחרים נוספים שהחליטו להתנגד למוסכמות העולם הישן ולמרוד כנגד המערכת בשלל תחומים ונושאים. כתיבתו של פאולו קלילה מאוד וסיפור מסעו מעניין. הוא מספר על הבחורה שהכיר כשהגיע לאמסטרדם, אחת מבירות העולם באותה תקופה, קלרה שמה. הוא ראה אותה יושבת בכיכר ד”

“ספר כדוגמאת הספר הזה של פאולו קואלו אני מסיים לקרוא מהר. השבוע, יומיים אחרי שיצאתי מהאישפוז האחרון שלי בבית חולים (הפעם, כמה חודשים אחרי התקף הלב - דלקת תוספתן) קניתי אותו וסיימתי לקרוא אותו. עד היום אומנם לא ראיתי את עצמי כמעריץ של הסופר הברזילאי, אפילו את ספרו רב-המכר "האלכימאי" לא קראתי אבל אחרי "ורוניקה מחליטה למות" סימנתי לעצמי שאשמח להמשיך ולקרוא עוד מפרי עטו. מי שמכיר אותי יכול היה לתאר”

“הספר הזכיר לי אנקדוטה ששמעתי מפי בעלי -ת'. בעבר הלא רחוק כל כך, היה לו כלב מסוג בולמסטיף, שבזמן היעדרותו של ת' מהבית, היה שוהה בחצר. לכן, כאשר התכוון לצאת לעבודתו והיה מצונן, הניח גליל נייר טואלט על אדן החלון הסמוך לדלת ונכנס לרגע קט הביתה מכיוון ששכח דבר מה. בשובו, הבחין ת' כי הגליל נעלם ממקומו על אדן החלון. והכלב? הוא ישב בקצה השני של החצר, כמקודם. ת' לא הבין להיכן התאדה גליל הנייר, ולכן החל לחפ”

“סבא שלי בעלי, שהיה כנראה איש חריף ומלא אימרות לשון היה נוהג לומר שכדי להצליח לא מספיק "ברכת שמים מעל" אלא שצריך בנוסף אליה "ברכת תהום רובצת תחת". כלומר לא מספיק הכישרון והחוכמה שהן בראש ואפשר לייחסן למתת אלוה או לגנטיקה טובה, יש צורך גם בישבן בשל ועסיסי שאפשר לשבת עליו לצורך אימון ותרגול. אמנם גם היכולת הזאת, של סבלנות והתמדה, או העדרה, יכולות להיות תוצר מולד של סיטואציה וגנטיקה, אבל יש בהן גם אל”

“פאולו שולח אותנו חזרה אחורה בזמן אל אחד ממסעותיו כשהוא בחור צעיר היפי בשנות ה-20 לחייו. השנה, 1970. הוא עוזב את ברזיל ויוצא למסע ארוך שבמהלכו הוא פוגש אנשים אחרים נוספים שהחליטו להתנגד למוסכמות העולם הישן ולמרוד כנגד המערכת בשלל תחומים ונושאים. כתיבתו של פאולו קלילה מאוד וסיפור מסעו מעניין. הוא מספר על הבחורה שהכיר כשהגיע לאמסטרדם, אחת מבירות העולם באותה תקופה, קלרה שמה. הוא ראה אותה יושבת בכיכר ד”

“ספר כדוגמאת הספר הזה של פאולו קואלו אני מסיים לקרוא מהר. השבוע, יומיים אחרי שיצאתי מהאישפוז האחרון שלי בבית חולים (הפעם, כמה חודשים אחרי התקף הלב - דלקת תוספתן) קניתי אותו וסיימתי לקרוא אותו. עד היום אומנם לא ראיתי את עצמי כמעריץ של הסופר הברזילאי, אפילו את ספרו רב-המכר "האלכימאי" לא קראתי אבל אחרי "ורוניקה מחליטה למות" סימנתי לעצמי שאשמח להמשיך ולקרוא עוד מפרי עטו. מי שמכיר אותי יכול היה לתאר”

“הספר הזכיר לי אנקדוטה ששמעתי מפי בעלי -ת'. בעבר הלא רחוק כל כך, היה לו כלב מסוג בולמסטיף, שבזמן היעדרותו של ת' מהבית, היה שוהה בחצר. לכן, כאשר התכוון לצאת לעבודתו והיה מצונן, הניח גליל נייר טואלט על אדן החלון הסמוך לדלת ונכנס לרגע קט הביתה מכיוון ששכח דבר מה. בשובו, הבחין ת' כי הגליל נעלם ממקומו על אדן החלון. והכלב? הוא ישב בקצה השני של החצר, כמקודם. ת' לא הבין להיכן התאדה גליל הנייר, ולכן החל לחפ”