הביקורת מכילה מידע מתוך עלילת הסיפורים, וגם עלולה לעורר טריגרים בשל התוכן הקשה שיש בחלקם:

סיפורים קצרים שנכתבו סמוך מאוד לתום מלחמת העולם השנייה והשואה, ויש בהם בעיקר רצון לדווח על הפשעים ועל סוגם, ולצד הדיווח גם תמיהה על היקפם ועצם התרחשותם (לא הכחשה, חלילה, אלא תמיהה כמעט תמימה על עצם היכולת של אנשים לעולל דברים כאלה). אין הרבה פרשנות או הסתכלות רחבה יותר, שכן אלה דברים שהגיעו כנראה בכתיבה מא

כל שנה אני מבקרת בבית העלמין התל אביבי שברחוב טרומפלדור.
השהייה במקום לוקחת פחות משעה ומשרה עלי אווירה בלתי נתפסת של שלווה ורוגע.
אני סוקרת תחילה את מצבותיהם של גדולי האומה: ביאליק ואחד העם הקבורים כמעט בסמיכות זה לזה, דיזנגוף וצ׳יץ׳ דמויות שהשפיעו רבות על תל אביב.
לאחר מכן אני מטפסת על כמה מדרגות ומלטפת בחטף את השיש הקר שמתחתיו קבורות אסתר יוסלביץ׳ סלפיאן הלא היא אירה יאן, אהובתו הסודית של ביא