אני, נונו, מודה. התמכרתי באופן רשמי לכתיבתו של מורקמי. הוא כישף אותי לחלוטין. הדמויות בספריו, לפחות הספרים שקראתי עד כה, כה מיוחדות, כה עגולות, כה מעניינות שהן הפכו לממש חלק מחיי. הן מלוות אותי הרבה מעבר לזמן קריאתי בספר, הן באמת ובתמים חלק מחיי.

"יער נורווגי" הוא הספר שהפך את ההתמכרות הזו לרשמית ולא בכדי. הספר הזה כה מיוחד שקשה לי לתאר את התחושה שהרגשתי בעת שקראתי בו. זה כמו לטבוע בתוך אוקיינו

אי אפשר להתעלם כשלספר קוראים "יער נורווגי". שיר מספר 2 באלבומם השישי במספר של החיפושיות - Rubber Soul. כך קרה באותו היום כשנכנסתי אל חנות הספרים ונתקלתי בספרו של מורקמי, לא חשבתי פעמיים וקניתי אותו.
אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את הביטלס.
זה היה די מזמן. אבא עשה קצת סדר בארון הבגדים שלו ולאחר כמה דק שמעתי אותו קורא לי אליו לחדר. כשנכנסתי לחדר ראיתי את אבא מתעסק עם ארגז גדול ומלא בתקליטים שהו

להרוקי מורקמי התוודעתי לפני שנים רבות כשניסיתי לקרוא את "קפקא על החוף" שלו. אחרי 300 עמודים וקצת התקבלה אצלי התחושה שלא סופר יש לנו כאן אלא נוכל. נוכל עם כישרון מרשים, אבל כזה שמוכר לך קופסא יפהפה עם כלום בתוכה. הרגעים המופלאים באותו ספר (חלקם מופלאים באמת) , הדמויות האקסצנטריות, האימה והקסם הם רק קישוטים בלי שום דבר אמיתי באמת. נראה שלמורקמי יש דמיון עשיר שמעלה אצלו סצנות ותמונות יפות, אך מבלי הי

כתיבתו של הרוקי מורקמי היא קולחת וברורה, ומציעה "תרגום מערבי" לתרבות המזרחית של יפן. כלומר, הרוקי מורקמי לא מוותר על האלמנטים התרבותיים-יפנים ביצירותיו, ועם זאת הופך אותם לנגישים יותר עבור הקורא המערבי, אשר לא בהכרח מכיר את התרבות והחברה היפנית. ניתן להיווכח בכך במיוחד בספרו "קפקא על החוף", שדרכו נחשפתי למורקמי. יער נורווגי הוא הספר השני.

אולם, יש בעיה אחת אשר חוזרת חלילה בכל אחת מיצירותיו של מ