צ'רלס דיקנס הוא מגדולי הספרות האנגלית במאה ה- 19 ובילדותי קראתי את כל ספריו שתורגמו לעברית והיו זמינים בספרייה. בעיקר הרשים והשפיע עליי ספרו "אוליבר טוויסט".

בזמנו מהדורות התרגום לעברית יצאו לאור בגרסה מקוצרת כיוון שקהל היעד שלהן היו ילדים ובני נוער. דיקנס אמנם כתב לא מעט על ילדים אולם ספריו לא היו "ספרי ילדים" והראיה לכך, בין השאר, שרוב הרומנים שכתב, כמו "תקוות גדולות", פורסמו בתחילה בהמשכים ש

"ימים קשים" (hard times) פורסם בשנת 1854 בכתב העת "Household Words", בתקווה לעלות את מכירות המגזין. בתרגום העברי ע"י הוצאת "עם עובד של 1970 בידי <mark>אסתר כספי</mark> ישנם ארבעה תצלומים- Josiah Bounderby- יאשיה באונדרבי . מימין - Thomas (Tom) Gradgrind, Junior ו Cecilia (Sissy) Jupe - סיסי ג'ופ. ממֻשְׂמָאָל למטה Louisa Bounderby לואיזה באונדרבי. מימין למטה ותום גרדגריינד האב וסיסי ג'ופ.
העלילה מתרחשת בעיר

יש ספרים שלאחר הקריאה שלהם אני תוהה איך לא קראתי אותם קודם. בכל זאת, עקב התקופה העגומה שבה אנו חיים, כנראה שקראתי אותו בדיוק בזמן.
אני מודה, לא קראתי הרבה ספרים של דיקנס. "תקוות גדולות" הוא הספר הרביעי שלו שקראתי, ועד היום לא התאכזבתי. אבל הספר הזה הוא באמת יוצא מגדר הרגיל.
הסיפור דיקנסי להפליא: פיפ, ילד יתום ועני, אך מלא פוטנציאל, פוגש יום אחד במזלו; אך בספר הזה דרכו של החלכא לגאולה, רצופה מהמו

זהו סיפורו של הידרדרותו של רופא אמריקאי צעיר ואידיאליסט על רקע הניוון של חברת השפע באירופה בין שתי מלחמות העולם.
הספר פורש בפנינו את מערכת היחסים המורכבת בין הרופא לבין אשתו. במהלך ההאזנה הרגשתי שעובר עלי תהליך כקוראת/מאזינה. התחלתי מאוזנת באהדה כלפי שני הגיבורים הראשיים (הרופא ואשתו). הרגשתי כי מידת אהדה כלפי שני הגיבורים עוברת תמורות לפי התקדמות העלילה. מעין יחסי אהבה שנאה, רחמים, ואמפתיה כלפי

דיק דייבר הוא האיש. הוא מככב בספר במשך עשור - 1919 עד 1929 - הוא פסיכיאטר אמריקאי שבא לנהל בית מרפא בשוויץ, מתאהב באחת המטופלות, יפהפיה מיוחסת ועשירה מאד, מתחתן איתה ו...הופ החיים היפים שנעים בין שוויץ לבין הריביירה הצרפתית ופריז.

זהו סיפור עלייתו ונפילתו של דייבר המלא קסם, שהוא וחבורת מרעיו מהווים בזמן החופשות הארוכות בריביירה, מוקד חברתי יוקרתי מתהולל ומשתעשע, עד שהזמן והשתיה עושים את שלהם.

כששאלתי חברים ומכרים מה דעתם על 'בעל זבוב', נתקלתי בדעות חלוקות ומקוטבות מאוד, שעוררו את סקרנותי לקרוא ולבדוק בעצמי.
כעת אני יכולה להגיד שאינני משתייכת למחנה אוהדיו, ובאותו הזמן אני שמחה שקראתי אותו.
'בעל זבוב' הוא רומן אלגורי, ולכן בעיני נופל בין שני הכיסאות – בשל היותו משל חד משמעי על האנושות, דמויותיו שטוחות וחסרות התפתחות; התהליך הבולט היחיד שעוברות הדמויות הוא של קולקטיב, הנסחף אחרי הכוחני

ספר יכול להיות מזעזע ביותר ממובן אחד. הוא יכול להיות "מזעזע" במובן שהוא בעל תכנים קשים והוא יכול להיות "מזעזע" במובן של ספר איום ונורא. לצערי, הספר הדוחה הזה עונה על שתי ההגדרות.

מזמן לא תיקלתי בספר שמתיימר להיות אלגוריה והוא כל כך פשטני באופי שלו. כל כך פשוט ושקוף וברור שזה פשוט מגוחך. קחו למשל לדוגמה את מוטיב האור והחושך. החושך כמסמל את הרוע, את השטניות, את המוות ואת הפסימיות ואילו האור כמסמ

ספר טוב של צ'ארלס דיקנס המצטיין בעיקר בהומור הציני שלו כלפי הדמויות המתוארות. כקורא ממש הזדהיתי עם חציו של המחבר המכוונים כלפי הדמויות השליליות, ועם הבעת ההזדהות כלפי הגיבורים החיוביים.
הסיפור עצמו, בנוי ממספר התרחשויות ועלילות שתוך כדי ההתקדמות העלילה, הן מתחברות יחדיו לכדי סיפור אחיד, העוסק בשלילת הגישה התועלתנית שהביאה עמה המהפכה התעשייתית לאנגליה של אמצע המאה ה-19.
בנוסף לכך, נהניתי מאוד מן

לפני שהתחלתי לקרוא את הנ"ל, לא ידעתי הרבה על הסופר או על הספר הזה, מלבד העובדה שמדובר בספר שנכתב במאה ה-18.
ולעיתים מאוד רחוקות יוצא לי לקרוא ספרים כאלה...
מדובר בספר, שללא כל ספק בספר שהקדים את זמנו! כי הוא בעצם מין פרודיה על הרומן הקלסי.
לכאורה מסופרת לנו מן אוטוביוגרפיה (בדויה) שנכתבת בגוף ראשון אותו טריסטרם ששמו מופיע בכותרת הספר
אבל למעשה, אין פה שום סיפור לינארי אלא אנו מקבלים סלט של אפי