קובץ הסיפורים הללו, ספרו השני של סארטר שיצא לאור בשנת 1939 שנה אחת בלבד לאחר הופעתו של "הבחילה", הפך אותו בזמנו למוכר ופופולארי בעיני רבים, אך מנגד סיפוריו החריגים העלו את חמתו של הוותיקן וזה דאג לימים להחרים אותם. מעניין לציין, שהמבקרים וביניהם קאמי הצעיר, ראה בהם סיפורים העוסקים במצבו של האדם ועל כן הם מעוררים למחשבות פסיכולוגיות ופילוסופיות.

'ילדותו של מנהיג' ה-סיפור שבקובץ, מראה אולי מאיפה

מיהו הזולת ? מה הוא מרגיש ואיך הוא חווה את העולם. לא משנה כמה אני מנסה להתקרב, תמיד תישאר בי תחושה חזקה של פירוד. הפרדה ראשונה שמתחילה בעור שאני לובש, בגוף. הפרדה שנייה בתודעה, בהסתכלות ובאדישות השגרתית שלי כלפיי העולם. יש רגעים שאני מוצף אמפתיה וחמלה והחומה הזו נסדקת ודרכה מבצבצים אורות וניצוצות של האחר. אבל עדיין זה לא מספיק. גם כשאתה נותן חיבוק חזק, כשאתה באינטימיות, זה לא מספיק. תמיד משהו חסר.

הופעת חמשת הסיפורים הכלולים בקובץ "אינטימיות" זיכתה את סארטר בפרס הרומן הפופולארי של 1940, וכך עשתה אותו לסופר מוכר ברבים. תפוצת הקובץ אף גדלה בשל הטענה כי לסופר נטייה לחריג, לאלים, לסנסציוני, כי הוא "נטפל לצד המכוער שבחיים".
היו מי שסיווגו את האסופה כ"כוללת סיפורים המשאירים את ליידי צ'טרלי הרחק מאחוריהם", על כן אין תמה שהוותיקן מיהר לכלול את סארטר ברשימת הסופרים האסורים על נוצרים טובים.

סארט