כל יום ראשון הייתי בחוג ציור.
כשחזרתי הביתה אח שלי היה מספר לי בעיניים נוצצות על הפרק המדהים ששוב, כמו בכל יום ראשון, הפסדתי.
כל יום שני הייתי בחוג קדרות.
וכולם מסביבי, תוך לישה וכיור של החמר, דיברו בעיניים נוצצות על הפרק המדהים שהיה אתמול.

הסדרה היתה "דברי ימי נרניה". לא ראיתי ולו פרק אחד שלה, והיה נראה לי שההפסד הוא עצום.
מכיוון שבאותם ימים צפיתי לעצמי עתיד מזהיר בתחום האמנות (להגנתי עלי

את ספרי נרניה קראתי לא מעט במהלך הילדות שלי, ועד היום יש לי עותק ותיק של כל ספרי נרניה בכרך אחד. לפני מספר ימים פתחתי אותו שוב, לראשונה מזה שנים.
כמובן שהרבה מהספר הראשון והאייקוני הזה עוד זכרתי, אבל החזרה בגיל מבוגר יותר הייתה קסומה.
קודם כל מעצם הנוסטלגיה.. פעם הייתי קורא את הכרך הזה עד השעות הקטנות של הלילה לפני בית ספר, הפעם לפני עבודה.. זה באמת החזיר אותי אחורה והיה תענוג.
אם לצאת מהפן הסנ

אזהרת קלקלנים (ספויילרים בלע"ז)

-אז, יש לך ספר בשבילי?
-כן אדוני, יש לי. זה נקרא נרניה.
-או, נרניה, זאת אחת מהמילים האלה שאסור לחזור עליהן.
-על... על מה לעזאזל אתה מדבר?
-אוקיי, אתה מכיר את זה שאתה אומר מילים מסוימות שוב ושוב עד שהן מאבדות את המשמעות שלהן והן נשמעות מטופש?
-אני... עדיין לא מבין על מה אתה מדבר.
-נרניה.
-נ-ר-נ-י-ה.
-ננננננרררנייייה.
-נננרניה.
-נרניה.
-או, עכשיו זה נש

*הביקורת מוקדשת לבחור אדמוני שהלוויתי לו ארבעה עשר שקלים, ואני עדיין מצפה לכספי! מר אדמוני היקר (ארבעה עשר ש"ח בזמן מלחמה!), אתה זה שהתעקשת שאתה רוצה להחזיר...

אדמונד, סוזן, פיטר ולוסי הם ארבעה ילדים שנכנסו לארון בגדים ומצאו את עצמם בממלכה קסומה בשם נרניה.
הם הוברחו מלונדון המופצצת (אם להיות קצת אקטואליים)
וכנראה שסופרים מאירלנד מתחילים לדמיין מכשפות לבנות ששולטות בהם כשמפנים אותם מלונדון.
ה

איי שם בתחילת השבוע קיבלתי הזדמנות יקרה מפז; להציץ אל מדף ספרים של קוראת ולבחור שלושה ספרים שביום רביעי יגיעו היישר אליי. כמובן שגם היא עשתה ההפך.
הראשון היה "מלאך מכני"; סדרת ההמשך של "בני הנפילים" - "מכשירי התופת". השני היה "סבריאל", ספר שהתחלתי לקרוא לפני שעה לערך וגיליתי שהוא מושלם מתחילתו. והשלישי, הלוא הוא "סאלי לוקהארט".
ביום רביעי נפגשתי עם ג'ן והוני רוז, וג'ן נתנה לידיי את "סבריאל" ו"סא

לחזור לספר שקראתם לפני שמונה שנים. כמו שאומר השף אייל שני במים המפורסם, זה עשוי להיות הצלחה מסחררת, או יותר סביר כישלון מפואר.
פיליפ פולמן לעולם לא נכשל בפאר. אולי ב'הסכין המעודן', אבל זה כישלון לא מפואר במיוחד.
סאלי לוקהארט, אם כן. נערה הנמנית על אנשים רבים אותם פגשתי בין השטיחים הכחולים, על המדפים הבהירים והנמוכים שבספרייה אשר בחטיבת הביניים שלי. נערה חביבה, שכל מה שזכרתי ממנה היה משהו מעורפל

אני מצטער על מה שאני הולך לכתוב על הספר בשביל כל מעריצי נרניה, אבל אני חייב להביע את עצמי בעניין הזה. ק.ס.לואיס היה יכול להיות סופר מצוין, אבל הוא לקח את הכישורים שלו, וזרק אותם על נרניה.הוא לוקח כמה דמיונות מטולקין, אבל לא מתקרב לכפות רגליים השעירות של ההוביטים בשר הטבעות. הסיפור קצר מדי לטעמי, ולא מתואר בצורה מגוחכת. הוא נותן הסבר כללי ומשוחד על איך שנראת נרניה. הדמויות שטוחות ובריטיות להפליא, א

ספר נפלא שכתוב בצורה קולחת וזורמת, אהבתי במיוחד שהוא קצר יחסית לספרי פנטזיה אחרים.
פרט מעניין ששמתי לב אליו, שיש בספר קריצה לתרבות הטורקית דווקא, אפשר לראות זאת בכמה דוגמאות למשל המאכל האהוב על אדמונד מכל המאכלים הוא דווקא "רחת לוקום" הלא הוא הוא ממתק טורקי ידוע. דוגמה נוספת מהספר הבא בסדרה היא שמו של הנסיך, "כספיאן", סביר להניח על שם הים הכספי ששוכן לא רחוק מהמזרח התיכון.
אך הדוגמה הבולטת מכל

באמת מפתיע שלכזה ספר טוב אין שום ביקורות, ויותר מכך, אין שום דירוגים. ומהסיבה הפשוטה הזו, אני אניח לעצמי לספר עליו קצת :)

אנגליה, המאה ה19. אבייה של סאלי נרצח במסתוריות, והיא -נערה יפיפייה ויוצאת דופן בנועזותה - נוטשת כל סיכוי לחיים רגילים, כשבמהלך חיפושיה אחר רמז שייעזור לה לפענח את תעלומת מותו, היא מוצאת את עצמה בסכנת חיים, ברשת מסובכת של בעיות, ב"מרדף רב-סכנות בעולם הפשע האפל של לונדון הווי