אני תמיד דוחה קריאה חוזרת של ספרים.
יש לי רשימה באתר של ספרים שאני צריכה לקרוא שוב, ונכון לרגע זה היא בקושי מתקדמת.
זה פשוט משהו שקשה לי להגיע למצב שאני קוראת שוב את אותו ספר, אני אחרי הכל מכירה את העלילה, אולי אני לא זוכרת לגמרי את הפרטים, אבל אני יודעת איך זה הולך להסתיים ומה יעלה בגורלן של הדמויות. אז למה לקרוא שוב? לא עדיף לקחת ספר חדש?

ובכל זאת, יש את הספרים האלה ששווים קריאה חוזרת, שהם

איזו מציאה מופלאה מצאתי על מדף הילדים שלנו בבית. לפני כמה שנים רכשתי כמה ספרים של ארטמיס פאול, ושמתי אותם על המדף, ולאחרונה בחרתי לעשות קריאה של ספרים ראשונים בסדרות כדי לראות האם הסדרות מתאימות גם לי, והפעם בחרתי לקרוא את ארטמיס פאול. ואוו, איזו קריאה כיפית זאת הייתה!!!
קולפר כותה מדהים, זורם, קולח, מלא באקשן, עם המון הומור (שדווקא כאן הוא בעיקר לנוער), הוא יודע לתאר תיאורים מדוייקים של תנועה וש

ארטמיס פאול השני הוא פושע. הוא נולד למשפחת פושעים. הוא גאון, הוא לא מטורף, הוא יהיר, הוא אכזרי, והוא רק בן 12.

זה החידוש הגדול בספר הנהדר הזה. אמנם הוא היה מבלבל מאוד, בגלל שעדיין לא החלטתי באיזה צד אני. חיבבתי את ארטמיס יותר מהולי, אבל ברור שהולי היא הטובה בספר.
וכאן אני רוצה להסביר משהו, יותר לעצמי מאשר לכם. בכל ספר יש את גיבור הספר הנעלה, הטוב. הנלחם בגלל הרצון שלו לעזור לאנושות או מה-שזה

לפעמים במשא ומתן מורידים אותנו נמוך....
תלועת הספרים שלי מדי פעם הופך סידרתי... ריק רירדן על כל פרסי ג'קסוניו, אחר כך הסדרה של הגיבור האבוד בן נפטון אות אתנה, וכל שבועיים בדיקה עם הרביעי בסידרה "בית האדס" כבר תורגם לעיברית... אני מנסה להציע לו ספרים אחרים, להוציא אותו מהסדרתיות, וזה לא קל. ואז יש המשא ומתן בנינו, אני ממליץ את "הנקה ופיט" (על סמך המלצת נתי), הוא מסרב בתוקף. ואז מגיע המשא ומתן, ולפ

התלבטתי כמעט יותר מידי איזה דירוג לתת לספר הזה.
שחושבים על זה, קודם כל זה ספר מדהים, העטיפה שלו מושכת את העין, והתקציר לא רע יחסית לתקצירים אחרים, עם הכתיבה המשעשעת, והדמויות למיניהן, לא קשה לקלוט למה הוא הפך לרב מכר.
אבל, מצד שני, היו כמה קטעים בספר (ארבעה-חמישה, לא משהו קריטי) שהרגשתי קצת מרוחקת והייתה הרגשה מרחפת ומוזרה שגרמה לי לרצות לעזוב את הספר.
ועל הרגעים הבעייתיים האלו אני נותנת לו ארב

ביקורת שנייה להיום! (לפעמים יש לי את הקטע הזה של לא לכתוב ביקורות חודש ואז שמונים אלף ביום. מה לעשות, זו הקריסטל שקיבלתם ואין אחרת)
אוקיי.

יום אחד, ילדה תמימה בת תשע הייתה בספריה. מכיוון שהיא לא יכלה לקרוא חלק מהספרים כי "הם לא לגילך" (תתגבר על זה אבא אני בת שבע עשרה) היא בחרה בספר שנראה חמוד ותמים, סתם כריכה חומה פשוטה (לא שעדיף את החדשות. איכככ). אביה אישר, (ואז היו עוד שמונים שנה שבהן הם חי

כשקראתי את התקציר הספר לא היה נשמע לי כל כך טוב. הדמות של ארטמיס נשמעה לי דמות קצת ילדותית. מאין איזה גיבור על מחוברת קומיקס. אבל אחרי שקראתי, הבנתי שטעיתי בגדול....

נתחיל מזה שהספר ממש טוב.
הרגשתי כאילו אני נשאב לעולם של ארטמיס.
הספר סוחף, מקורי, מסקרן, אבל עדיין היו קטעים לא כל כך מעניינים, והתיאורים בהם היו דלים ולא כל כך מובנים. זה קצת הפריע לי והוריד מעט מרמת הספר. מה שעוד גרם לי לתת לס

הביקורת הזאת מחזירה אותי לחופש הגדול. ליתר דיוק, ליום הולדת שלי. בגלל ש 13 זה גיל המצוות, או מה שזה לא יהיה, קיבלתי יותר מתנות מהרגיל. כמובן שבין המתנות הסתתרו להם כרטיסי מתנה לסטימצקי וצומת ספרים. ^^
עוד באותו יום מצאתי את עצמי בחנות. הבטתי בעשרות הספרים והתמוגגתי (&__&) אבל איכשהו, בין כול הספרים שחלמתי עליהם כול כך הרבה זמן, העין שלי קלטה את 'ארטמיס פאול'.

מכירים את הספרים האלה שאין מצב שאת

המליצו לי את הספר כגרסת הילד הרע של הארי פוטר.
אם תרצו הגישה האירית מול הגישה ה פוליטיקלי קורקט הבריטית.
אמנם ארטמיס הוא ילד רע אבל הוא בעצם ילד טוב של אמא. ומבחינתי פה מסתיים הדמיון בין הספרים.
הרעיון וגם התפתחות העלילה בספר הם טובים והספר קליל וקריא וכל זה נהדר אם לא אכפת לכם לבלוע גלולת קלישאה וילדותיות כל שני עמודים וכפית גיבורים יודעי כל שלי תמיד קשה לעכל.
אולי זה סימפטום של ספר ראשון בסד