הרומן הגדול של אמיל חביבי הוא טור דה פורס של שילוב ז'אנרים. מה אין פה? סיפור הרפתקאותיו של מין למך ביש גדא, משת"פ בן משת"פ (ליטרלי), סאטירה פוליטית מצחיקה ממש על ישראל של שנות מפא"י, מדע בדיוני ואבסורד, ציטוטי שירה ערבית קדומה ומודרנית, יחסי הורים וילדים, וגם סיפור אהבה.

חביבי, שהיה במשך שנים ח"כ מטעם המפלגה הקומוניסטית ופעיל במאבקים לשוויון של הציבור הערבי בישראל, מבקש כאן מתוך אמפתיה לחדור לנפ

לפני כמה חודשים נפטר מוחמד עלי, המתאגרף שהיה גם לסמל המאבק של השחורים בארה"ב לשיוויון. בערך באותו זמן התוודעתי למוחמד עלי אחר, טהא מוחמד עלי - משורר פלסטיני יליד ספוריה (היום ציפורי), שנפטר לפני כמה שנים. בשיריו מצאתי קול צלול הנטוע עמוק בתוך החיים הממשיים על האדמה הזו, ואינו נכנע לקלישאות. עלי מבטא את חוויית ה"צומוד" הפלסטיני באופן האמתי ביותר בעיני - הקשר הטבעי, האישי, לאדמה, לבית, לנופי הילדות.

האופסימסט הוא מסוג הספרים שגורם לעין אחת לצחוק, ולהעין השניה לדמוע.
אמיל חביבי היה שייך לדור אחר של סופרים. הוא היה קודם כל סוציאליסט, לאחר מכן ערבי, וחיפאי.
קיצוניות -לאומנות לא היו מושגים בלקסיקון שלו -לפחות לא כמו היום.
הוא היה ערבי וככזה חש שייכות לעמו,הוא קבל את הכיבוש הישראלי בודאי לא בשמחה. אבל כמו שכותב קורט וונגורט "ככה זה" באחד המאמרים שלו שפרסם כתב שהארץ הזו במשך הדורות עברה ידיים