אמיל חביבי, חתן פרס ישראל לספרות (1992), ומחברם של 'האופסימיסט' ו'אח'טייה', טען מאז ומתמיד שהמקצוע האמיתי שלו הוא דייג, והספרות אינה אלא תחביב. והפוליטיקה? "אמרו לפנים," אומר חביבי בספרו החדש, "שאיש אינו יכול לשאת שני אבטיחים ביד אחת, ושלושה לא כל שכן". 'סראיא', הרומאן שחביבי בחר לקרוא לו "ח'וּראפִ'ייֶה" – מעשייה – נפרש באיפוק רב, כרשת דייגים חכמים, בין שלושת הפיתויים הללו, וסופו שהוא לוכד את מחברו, העורך כאן חשבון-נפש עם עברו הפוליטי.
על סלע בודד לחוף אכזיב, בלילה נטול-ירח בסוף הקיץ של 1983, נגלית למספר-הדייג דמות ערפילית של נערה ומזכירה לו את סראיא אשר שכח, סראיא של ילדותו האבודה במורדות הכרמל. הוא יוצא מתוך הים כדי לחפש אחריה ואחר העולם הפלסטיני שנמחה ואיננו. בווידוי מתמשך, בגוף-ראשון חמקמק כדג עצבני, פורש הגיבור-המספר את מכמורת הזיכרון הפלסטיני ומעלה הבזקים מופלאים מתוך עברה של העיר חיפה, וקורא בשם לצמחים ולעצים ולנחלים ולדגים ולסלעים ולרחובות ולבניינים ולאנשים שהסתלקו אך שבים עכשיו לפקוד את המחבר בדמותה של סראיא.
הספר נע בין עולם אגדי קסום, מציאות-חיים יומיומית של נער המתוארת בהומור נוסטלגי ומבלי לחסוך את ביקורתו, לבין העולם הישראלי, המתואר באירוניה נוקבת ולעיתים בסרקאזם; אגב כך הוא עורך גם את חשבונו עם העולם הקומוניסטי שהכזיב.
חביבי מצליח ללהטט להפליא בשלושת "אבטיחיו", עד שאווירת המעשייה אכן שורה על הכל, לאו דווקא מעשייה עם "סוף טוב". וכשם שאמיל חביבי מפליא ללהטט בחומריו, כך הוא מפליא ללהטט בלשונו העשירה, המיוחדת – ותרגומו של אנטון שמאס הוא מלאכת-מחשבת בפני עצמה, המצליחה להעביר איכויות אלה לעברית אחרת שברא, לשון ספרות שונה מכל לשונותיה של הספרות העברית עד כה.