את ספריו המצחיקים עד דמעות ואח"כ חקוקים היטב בזיכרוני, של הסופר:"המורה הדגול שמילקיהו","כשהמורה שמלקיהו היה ילד ","איה הג'ינג'ית ","האח הקטן והמציץ ",את כל הספרים הללו הכתובים על זיכרונותיו של הסופר מימי ילדותו ונעוריו,קראתי בנעורי ואח"כ עם בנותי .{אני ממליצה גם כיום לבני הנוער לקרוא את הספרים הללו כי הם מצחיקים ורלוונטיים להוי בית הספר ולתקופת ההתבגרות }. את הספרים:"חבורה שכזאת","אני פחדן אני",הוא כתב על רקע התגייסותו לפלמ"ח בקרבות תש"ח. מהזיכרון האישי שלי גם ספרים אלו נחקקו בזיכרוני בזכות ההומור שלהם.
פוצ'ו כיום בשנות ה-80 שלו החליט כי ברצונו לכתוב אוטוביוגרפיה.הספר הזה מסתיים בתום מלחמת הקרבות בתש"ח,ומכאן שצפוי לנו עוד ספר המשך{מקווה}.
עכשיו כשאני קצת יותר בוגרת בחיים,אני מבינה כי שני הספרים שכתב על הקרבות בתש"ח ,הם לא רק הומור וצחוקים,יש בהם סיפורי מציאות קשים של קרבות,צעירים
בני -18 19 שנפלו בקרבות ולא הספיקו לחוש את חייהם כולל ניסיון עם נשים,שזה מרכיב מאוד חשוב ומרכזי בבספרשל פוצ"ו על עצמו ועל הסובבים אותו.
ישנם כמה אירועים שמוזכרים בספר וראיתי אותם לחשובים גם לגבי ימינו אנו בכל הקשור למוסר במלחמות,התנהלות מפקדים בכירים וחיילים חפשי"ם בקרבות עצמם ,על פחדם,על אהבתם למדינה שקמה בזה הרגע, ולמענה אין להטיל רבע מחשבה נוספת על מה שהמלחמה עושה להם ומכריחה אותם לעבור את "החוויות" הללו.
-פוצ"ו מספר כי ב"מבצע דני" {שהחל מ-10 ביולי עד ל-18 ביולי 1948 ונקרא בתחילה מבצע לרל"ר -ראשי תיבות של היעדים לכיבוש במבצע :לוד, רמלה, לטרון ורמאללה.}שבו נהרג אחד מחבריו הטובים,הוטל בשלב מסוים על חברו והאחרים לחקור קצין ירדני שנפל בשביו להוציא ממנו מידע היכן מטומן הנשק. אחד החברים שידע ערבית הצליח להתיידד עם הקצין הירדני,לשמוע על משפחתו וילדיו,לראות את תמונותיהם,אבל לא הצליח להוציא ממנו את המידע הנדרש,מאוחר יותר כשהפלוגה הייתה אמורה לפנות את העיר לוד שהוכנעה, נאמר להם להרוג את הקצין הירדני ולהצטרף מהר לפלוגה.שני חבריו של פוצ"ו לא יכלו לבצע את הפקודה ומשנמשכה השתהותם במקום נשלח המ"כ לקרוא להם וזה האחרון הצליח לבצע את המשימה ולהרוג את הקצין הירדני השבוי.
-הנה דבר שלמדתי מהספר. מי שנוסע כיום מדרום לצפון בכביש 6 ,ליד צומת בית -קמה מצד ימין של הדרך שהנה כל כולה שדות ועץ אחד בודד, מצוין במקום שלט: "חירבת מאחז" ולא ידעתי לפני הקריאה בספר שהמאחז הזה שהיה בתש"ח סה"כ כפר בדואי נטוש בגבעה בודדה ועליה עץ אחד {עד היום העץ עדיין עומד על תילו שם},נקרא במפה "חירבת אל מוכז",הוא גם מה שנקרא ופורסם בשם חירבת חיזעה" הנודעת בספרו של ס. יזהר -"ימי צקלג". כיבוש הכפר היה בפועל עוד כיבוש מעוז של הצבא המצרי באותם ימים.{בהקשר לחירבת מאחז"-מספר פוצ"ו כי אחד הלוחמים שהשתתפו בקרב ובמשך השנים הפך להתגורר בקיבוץ רביבים,ניהל"מלחמה משלו"כשהתחילו להקים את כביש -6 באזור בית קמה ובמשרדי הממשלה רצו לקרוא לו "מחלף בית -קמה",החבר מהקיבוץ נלחם בלי פשרות בביורוקרטיה ,כדי שהמחלף יקרא על שם הגבעה שנלחמו עליה בתש"ח -"חירבת מאחז ", על רקע הקרבות הקשים מול הצבא המצרי,היום מי שאינו יודע {כמוני} עד קריאת הספר לא מבין את משמעות השלט הסתמי שם על גבעות קרחות שמתכסות בחורף בצמחיה ירוקה ובקיץ הכל שרוץ ושדוף ועל עשרת ימי הקרבות הקשים שהיו במקום.
-נחזור לספר אל הקרבות בדרום .בקרבות "חירבת מאחז " היא "חרבת חזעה "המתוארת בספרו של ס. יזהר ובחוליקאת {"משלטי חולֵיקאת היו עמדות שנתפסו, בוצרו והוחזקו על ידי הצבא המצרי במהלך מלחמת העצמאות. המשלטים ישבו על שש גבעות במישור החוף הדרומי. במתחם הגבעות, ששלט על הדרך לנגב הנצור, התנהלו ארבעה קרבות עזים ומרובי נפגעים עד שהוא נכבש סופית על ידי חטיבת גבעתי במבצע יואב. הכפר הערבי חוליקאת שכן במישור החוף הדרומי, בצד כביש היום בין צומת גבעתי לשדרות,באמצעות תפיסת המתחם ושליטה על הכביש ניתן היה לנתק את יישובי הנגב ודרום מישור החוף ממרכז הארץ ולמנוע מהכוחות המצריים שפלשו לתחום המדינה היהודית לאורך ציר החוף לבין הכוחות המצריים שהגיעו להר חברון).פוצ"ו שהשתתף בקרבות הללו כותב בריש גלי כי עד שנכבשו המשלטים הללו ע"י הפלמ"ח הרי שהם ברחו מהקרבות,אבל הוא מציין בהומור: "לא ברחנו" רק "נסוגנו",כי מי בורח מהקרבות?-אין מילה שכזאת בתודעת המלחמה של הפלמ"ח ואח"כ בצה"ל. הוא מציין שהרבה מחבריו זעמו עליו כשכתב בספרו:"אני פחדן אני" כי הפלוגה שלו למעשה ברחה מאש המצרים ולא את המילה המכובסת -"נסוגנו". פוצ"ו נלחם בקרבות על המשלטים הללו והוא מתאר את עצמו בספר כסוג של פחדנות בקרבות הללו אולם בפועל,במציאות קרה ההפך,הוא חילץ את חבריו שנשארו מאחור כדי שלא יפלו לידי המצרים וירצחו על ידם,כפי שנעשה בסבב אחר שנשארו 5 גופות של חיילי -פלמ""ח בשטח לאחר נסיגתם, משחזרו וכבשו את המשלטים פעם נוספת -מצאו את החיילים ערופי ראש במערה. מלחמה זה דבר מגעיל.
- ככל שהמשכתי לקרוא בספר המצחיק והעצוב הזה,עלתה בקרבי המחשבה: איפה היו המפקדים מרמת קציני מטה ,סמג"ד ומג"ד,בקרבות הללו? פוצ"ו אינו מזכיר אף אחד מהם ,משתמע כי בקרבות עצמם על המשלטים נלחמו החיילים הפשוטים, המ"כים והמ"פיים. המפקדים הבכירים יותר היו מנהלים את הקרבות לא מהקווים הראשונים פיזית אלא מאחור. והנה בעוד אני שואלת את עצמי את השאלה הזו ,מציין פוצ"ו בריש גלי כי "הוא חייב להודות שבמשך השנה שהייתי בפל"מח ,לא שמעתי את אף אחד ממפקדי צועק:"אחרי",זה לא קרה בקרבות בנגב ,הדבר הקרוב ביותר ל"אחרי" הזה נקבע בקסטל,כאשר המפקד נחום אריאלי או שמעון הלוי ,תלוי את מי שואלים,נתן פקודה :"טוראים-לסגת!מפקדים-נשארים לחפות",והנה קיבלתי את התשובה לשאלתי היכן היו מפקדיו של פוצ"ו בקרבות בדרום בפועל. המפקדים יש לציין שאחרי מלחמות הבאות הפכו להיות אלופים ותהילה רבה סביב ראשיהם. חשבתי לעצמי-כי פוצ"ו צריך יותר מאומץ אישי כדי לכתוב במפורש את המילים "ברחנו " ולא "נסוגנו" ולציין את המקומות היכן נמצאו אחורה המפקדים שניהלו את הקרבות בדרום. תיאורים אמיצים עם חוש הומור נהדר שלו המחבר -נתקלו בביקורת חריפה מצד המפקדים כשפרסם את ספרו"אני פחדן אני".
ועוד תהייה משלי -האם המילה "אחרי"נולדה בתש"ח ?!ב-101?!,בקדש?!,איני יודעת .ניסיתי לחפש בויקיפדיה,לא מצאתי. אם כי ישנו תיאור של מורשת קרב-
"אחרי" שכתובה ע"י העיתונאי שלמה נקדימון הטוען כי המונח הזה התקיים עוד מתקופת "הידיד" וינגייט את פלוגות הלילה, כשהוא תמיד ראשון, מוותר על גששים והוא עצמו משמש כגשש לעצמו וליחידה,עוד טוען נקדימון כי הדוקטרינה הזו של "אחרי!" לא נולדה במלחמת ששת הימים. היא רק השתכללה ופשטה יותר בשורות, כפי שהשתכללו טכניקות ותורות אחרות. שורשיה של התורה במלחמת השחרור ובמחתרת. בפלמ"ח נהגו לקראו לזה בשם "הדוגמה האישית של המפקד בקרב", והריהי אותה התורה. אני כן זוכרת כנערה בת 17 את הקרבות במלחמת ששת הימים ששם המילה /המונח "אחרי" התנוסס בכותרות הגדולות של העיתון "ידיעות אחרונות".
-לא חסרים בספר תיאורי הקומזיצים הידועים,ריקודי ההורה המפורסמים, מחשבות -מתי ואיך אני -"פוצ"ו וחברי" יזכו לשכב עם בחורה ולגאול את בתוליהם אם חלילה יהרגו לפני כן בקרבות הפלמ"ח, הוא לא היה היחידי, רבים מחבריו חשו כך ורבים אחרים נפלו בקרבות תש"ח והם בתולים,שזאת עובדה מצערת ונוגעת ללב.
לקרוא את האוטוביוגרפיה של פוצ"ו זה לא רק לקרוא טקסט מצחיק ומלא חוש הומור, אלא שהבנתי מבעד לשורות את האומץ של הסופר לכתוב ולהגדיר את כישלונותיהם הראשונים בקרבות בנגב ב-"חירבת מאחז היא גם "חירבת חיזעה" ,ובמשלטי "חולֵיקאת" בתיאורי בריחה מזירת הקרבות ולא להשתמש במילה:"נסוגנו",כי לספריו של פוצ"ו על הפלמ"ח יש קהל רב של חיילים ומפקדים שהשתתפו בקרבות הללו והם ולא אהבו את בלשון המעטה את מושגי ותיאורי הסופר,התקשרו אליו,צעקו עליו ובזו לו.
ספר שההומור והעצב נמהלים זה בזה יחדיו ללא יכולת להפריד.
