חגי ארליך הוא מספר סיפורים בנשמתו, ולכן אוהבי הגישה כי היסטוריה היא STORY, קרי סיפור, יכולים להתענג על ספר קולח כמו זה שלפנינו.
ועם זאת, טווח הזמן,מהולדת מוחמד ועד ימנו אנו, וגודש האירועים שהיו בתקופה זאת, יוצרים בעיה מורכבת לכותב סיפורים, והיא: אלו אירועים מהווים סמן דרך להתפתחויות העכשוויות? אלו לשמוט? ומה להשאיר.
שאלה יותר מורכבת היא: מה היכולת שלנו להבין את האירועים העכשוויים באסלם ובמדינות ערב? ובעיקר כאבני דרך לעתיד?
חגי ארליך מודע לקושי של ההיסטוריון, ומביא משל של נסיעה לטיול במשאית (טיולית), והמבט המאוד מצומצם של היושבים בה על הדרך והנוף.
לכן,בחר חגי בתיזה שמוצתה על ידי ברנרד לואיס :" משה מת במדבר, ישו גמר על הצלב, מוחמד הקים אימפריה".
הכרתי בעבודתי אישה שאמרה על הבוס המשותף שלנו לאחר אמירות בנוסח זה:"אמר ונשאר בחיים".
מעכשיו אנחנו הקוראים,נמצאים בתהליך :"הוכחת המבוקש".
ומתברר כי לשם כך יש להתעלם ולהשמיט הרבה דברים.
אולי אציג שני היסטוריונים שניגשו בזהירות לבעיות אלו: צבי יעבץ, שכתב על רומי ובעיקר על הריבוד החברתי הנמוך והבינוני שהשפיע על המדיניות החברתית, הכלכלית והפוליטית - צבאית,
ברברה טוכמן, שזיהתה בספרה " המגדל הגאה" את התמורות שישפיעו על מלחמת העולם הראשונה ועוד ועוד.
שני ההיסטוריונים בחרו בנושאים, נגזרות זמן,ומרחבים גאוגרפים מצומצמים ביותר, כי הבינו שכל הרחבה תבוא על חשבון דילול הסיפור,הבנה והוכחת הבעיה.
ואחרי כל זה, נכנסת ברקע השקפת עולמו של כותב ה"היסטוריה"?
אולי נציג דוגמה אחת קטנה.
במצריים, יש התפתחות עצומה, לאחר מלחמת העולם הראשונה ונוצרת שכבת האצולה של מעמד הביניים והגבוה.
ואם נרוץ קדימה, הרי שהמובילים באי השקט שם בזמן החדש, הן השכבות הנמוכות והסטודנטים חסרי העבודה .
בקריאת הספר אין לשכבות אלו כל תפקיד בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. האמנם?
הסכם סייקס פיקו הוא דוגמה נוספת לאנכרוניזם אימפריאליסטי, שמתפוגג היום ולאיש לא ברור לאן הרוח נושבת.
ולבסוף, שאלה עיקרית : האם האסלאם הוא באמת בעליה והנצרות והיהדות בנסיגה?
כאדם שלא למד בצורה שיטתית על המזרח התיכון, הצלחתי לקבל תמונה סינופטית על התהליכים ההיסטוריים.
ולכן היתה לי הנאה מהספר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
