סיימתי אתמול את הספר הזה מתוך תחושת בהילות גדולה, מתוך לחץ, חרדה, אימה אפילו, והיה לי דחוף מאוד להגיע אל הסיום הברור, אל חוף המבטחים, אל פתרון כלשהו, או התרה, או רווחה אפילו שתגיע. אני רק לא בטוחה שהגיעה, לא לגמרי, לא באופן ברור. הספר הזה הוא כולו נופל אל הסדקים של הבין לבין, הולך על דרכים לא סלולות, לא ישרות לגמרי, הוא מתעתע, מעורפל, מטושטש מבחינה מציאותית. כלומר, יש דברים שהם ברורים מאוד, ולפחות בחציו הראשון אפשר לשים את האצבע ממש: הנה כאן היא בעבודה, כאן בבית, כאן בדרך בין לבין, והיא מסודרת מאוד, רצינית מאוד בעבודתה, אפשר לומר אפילו סדורה וקבועה בה, שגרת היום חוזרת על עצמה במהלך חודשים ושנים, והיא ממשיכה לתרגל את הסדר הקבוע מתוך הביטחון שהוא נותן לה, היציבות שהיא זקוקה לה. זאת רשת הגנה וגם חומה מן העולם, זה שלה והיא בזה כל כולה, מסורה להתמסרות השלמה.
אבל דבר מה מתערער שם, זה מתרחש אט אט אבל בטוח, צעד צעד היא מרגישה יותר ויותר מהעולם שסגרה מחוץ לחומות עבודתה, מחוץ לארכיב שהיא ממונה עליו, ועם כל צעד בו היא מרגישה יותר, היא משתנה, ועם כל שינוי מגיעה עוד העזה, עוד חלום, עוד תקווה, עוד רצון ועוד צורך, היא מייחלת לחיים שאין לה, היא מייחלת לשלמות שלא ניתן להשיג בבדידות, בשגרה משמימה של בית ומשרד ריקים מנפש, והעולם המציאותי, הממשי, מתחיל להתערפל ולהשתנות מתוך נקודת המבט החד פעמית שלה, שהופכת להיות רגשית וסובייקטיבית יותר ויותר, כאילו היא לא יודעת לקרוא באמת את העולם האמיתי, לפרש אותו, להבין את מהותו, היא פועלת מתוך רגש ותחושה, היא שואפת קדימה מתוך מרוצה או כמעט מרדף אחר אותו דבר חמקמק, כמו שבניסיונותיה עדיין להציל את אביה הגווע היא מנסה להציל גם את עצמה, וגם שם היא אינה נענית ממש, אינה מקבלת כמעט יד לסיוע, כי לא מבינים אותה, לא שומעים אותה, היא זועקת אבל הזעקה קבורה בה ואינה פורצת החוצה אלא ביבבות, וגם זה בספק.
אני מנסה לא לחשוף הרבה מדי מתוך המירוץ שעברתי איתה בחלקו האחרון של הספר, אבל זו בהחלט הייתה התשה, זה בהחלט הרגיש כמו מצוקה קשה, ורציתי לחלץ אותה משם, לעזור לה כל כך, כי הרגש שהיא פועלת מתוכו טהור ונכון ויפה, אבל הוא מתפרש אצלה לצעדים שגויים ומסוכנים, שאין לי מושג איך לבסוף יש שם קו עדין של תקווה, של אפשרות אחרת, אבל התנחמתי בשמץ הזה, מתוך הטשטוש הגדול בין התחומים, בין הנכון לשגוי ובין המציאות לאי הבהירות המחשבתית שלה, בין כל סימני השאלה שצצו עם כל דף נוסף שהפכתי וסיימתי, עדיין לבסוף נעשה ברור שהסיפור הזה נמשך עוד הלאה, גם אם אין עוד מה לקרוא בו.
והספר כתוב יפה כל כך, כל מילה בו שקולה ומונחת בעדינות וברגישות אין קץ, כך שזה ברור כל כך איך בכתיבה כזו יש גיבורה רגישה כזו, והן הולכות היטב יחד, גם עם כל המצוקות שקל כל כך להכיר ולהזדהות איתן, ולהרגיש גם שמץ גאווה בהיותה בסופו של דבר דמות שלמה וחזקה, על אף שבריה הרבים. אז אין ספק שהשפה הילכה עלי קסם, ואין ספק שהדברים גרמו לי לרגש ממשי ואמפתיה, כפי שכל ספר טוב יודע לעשות.
"עכשיו מסודר. ככל שאפשר להיות מסודר בתוך ההמולה פה. אני לא יודעת מה השעה המדויקת, אבל האוזניים שלי פקוחות, ואני שומעת את ה"בוקר טוב" בבוקר, ואת ה"להתראות מחר", או "סוף שבוע נעים", ובין הלבוא לללכת את טפיפות הרגליים במסדרונות, אנשים הולכים או באים ומעבירים אינפורמציות ומזכרים וחפצים, וטוב שהספקתי לסיים לסדר כי בדיוק עכשיו השעה הזאת שמשתחררים. אני שומעת את הקליק המיוחד של המראה הקטנה בצורת לב של הגר, שהיא תמיד פותחת לפני שהיא יוצאת כי "לא כדאי לצאת לתוך העיר לא מוכנה", ועכשיו היא מורחת ודאי את הצלליות הסגולות מעל פרפרי העפעפיים ואת הסומק הקצת כהה מדי במשיחות ארוכות על הלחיים הרכות שלה, ואז את האודם בצבע ורוד בהיר שקוף נוצצים על השפתיים, וזה עושה לה מראה של מתנה. ועכשיו היא מציצה, יונה מקושטת, ראש פנימה ומיד החוצה, ולפני שאני מספיקה להגיד מילה היא כבר בחוץ, וכולם, כי עכשיו שעת היציאה, כלומר חמש אפס אפס, עוד מעט יכבו פה את האור, את המיזוג, ובחוץ יורידו פועלים עייפים את ברזנט הערב על העולם." (עמ' 11-12)
