“סיימתי אתמול את הספר הזה מתוך תחושת בהילות גדולה, מתוך לחץ, חרדה, אימה אפילו, והיה לי דחוף מאוד להגיע אל הסיום הברור, אל חוף המבטחים, אל פתרון כלשהו, או התרה, או רווחה אפילו שתגיע. אני רק לא בטוחה שהגיעה, לא לגמרי, לא באופן ברור. הספר הזה הוא כולו נופל אל הסדקים של הבין לבין, הולך על דרכים לא סלולות, לא ישרות לגמרי, הוא מתעתע, מעורפל, מטושטש מבחינה מציאותית. כלומר, יש דברים שהם ברורים מאוד, ולפחות בחציו הראשון אפשר לשים את האצבע ממש: הנה כאן היא בעבודה, כאן בבית, כאן בדרך בין לבין, והיא מסודרת מאוד, רצינית מאוד בעבודתה, אפשר לומר אפילו סדורה וקבועה בה, שגרת היום חוזרת על עצמה במהלך חודשים ושנים, והיא ממשיכה לתרגל את הסדר הקבוע מתוך הביטחון שהוא נותן לה, היציבות שהיא זקוקה לה. זאת רשת הגנה וגם חומה מן העולם, זה שלה והיא בזה כל כולה, מסורה להתמסרות השלמה.
אבל דבר מה מתערער שם, זה מתרחש אט אט אבל בטוח, צעד צעד היא מרגישה יותר ויותר מהעולם שסגרה מחוץ לחומות עבודתה, מחוץ לארכיב שהיא ממונה עליו, ועם כל צעד בו היא מרגישה יותר, היא משתנה, ועם כל שינוי מגיעה עוד העזה, עוד חלום, עוד תקווה, עוד רצון ועוד צורך, היא מייחלת לחיים שאין לה, היא מייחלת לשלמות שלא ניתן להשיג בבדידות, בשגרה משמימה של בית ומשרד ריקים מנפש, והעולם המציאותי, הממשי, מתחיל להתערפל ולהשתנות מתוך נקודת המבט החד פעמית שלה, שהופכת להיות רגשית וסובייקטיבית יותר ויותר, כאילו היא לא יודעת לקרוא באמת את העולם האמיתי, לפרש אותו, להבין את מהותו, היא פועלת מתוך רגש ותחושה, היא שואפת קדימה מתוך מרוצה או כמעט מרדף אחר אותו דבר חמקמק, כמו שבניסיונותיה עדיין להציל את אביה הגווע היא מנסה להציל גם את עצמה, וגם שם היא אינה נענית ממש, אינה מקבלת כמעט יד לסיוע, כי לא מבינים אותה, לא שומעים אותה, היא זועקת אבל הזעקה קבורה בה ואינה פורצת החוצה אלא ביבבות, וגם זה בספק.
אני מנסה לא לחשוף הרבה מדי מתוך המירוץ שעברתי איתה בחלקו האחרון של הספר, אבל זו בהחלט הייתה התשה, זה בהחלט הרגיש כמו מצוקה קשה, ורציתי לחלץ אותה משם, לעזור לה כל כך, כי הרגש שהיא פועלת מתוכו טהור ונכון ויפה, אבל הוא מתפרש אצלה לצעדים שגויים ומסוכנים, שאין לי מושג איך לבסוף יש שם קו עדין של תקווה, של אפשרות אחרת, אבל התנחמתי בשמץ הזה, מתוך הטשטוש הגדול בין התחומים, בין הנכון לשגוי ובין המציאות לאי הבהירות המחשבתית שלה, בין כל סימני השאלה שצצו עם כל דף נוסף שהפכתי וסיימתי, עדיין לבסוף נעשה ברור שהסיפור הזה נמשך עוד הלאה, גם אם אין עוד מה לקרוא בו.
והספר כתוב יפה כל כך, כל מילה בו שקולה ומונחת בעדינות וברגישות אין קץ, כך שזה ברור כל כך איך בכתיבה כזו יש גיבורה רגישה כזו, והן הולכות היטב יחד, גם עם כל המצוקות שקל כל כך להכיר ולהזדהות איתן, ולהרגיש גם שמץ גאווה בהיותה בסופו של דבר דמות שלמה וחזקה, על אף שבריה הרבים. אז אין ספק שהשפה הילכה עלי קסם, ואין ספק שהדברים גרמו לי לרגש ממשי ואמפתיה, כפי שכל ספר טוב יודע לעשות.
"עכשיו מסודר. ככל שאפשר להיות מסודר בתוך ההמולה פה. אני לא יודעת מה השעה המדויקת, אבל האוזניים שלי פקוחות, ואני שומעת את ה"בוקר טוב" בבוקר, ואת ה"להתראות מחר", או "סוף שבוע נעים", ובין הלבוא לללכת את טפיפות הרגליים במסדרונות, אנשים הולכים או באים ומעבירים אינפורמציות ומזכרים וחפצים, וטוב שהספקתי לסיים לסדר כי בדיוק עכשיו השעה הזאת שמשתחררים. אני שומעת את הקליק המיוחד של המראה הקטנה בצורת לב של הגר, שהיא תמיד פותחת לפני שהיא יוצאת כי "לא כדאי לצאת לתוך העיר לא מוכנה", ועכשיו היא מורחת ודאי את הצלליות הסגולות מעל פרפרי העפעפיים ואת הסומק הקצת כהה מדי במשיחות ארוכות על הלחיים הרכות שלה, ואז את האודם בצבע ורוד בהיר שקוף נוצצים על השפתיים, וזה עושה לה מראה של מתנה. ועכשיו היא מציצה, יונה מקושטת, ראש פנימה ומיד החוצה, ולפני שאני מספיקה להגיד מילה היא כבר בחוץ, וכולם, כי עכשיו שעת היציאה, כלומר חמש אפס אפס, עוד מעט יכבו פה את האור, את המיזוג, ובחוץ יורידו פועלים עייפים את ברזנט הערב על העולם." (עמ' 11-12)”

“ביום חורף קר, לאו דווקא מלווה בגשם וסופות רעמים נפלתי למשכב.
לבד הייתי בבית הסטודנטים הגדול. חברי עזב מוקדם בבוקר והבטיח כי יגיע לקראת הערב, הכי מאוחר בשעה שש משום שיש לו כמה מבחנים חשובים.
יש שאריות ספגטי במקרר אז תחממי לך קצת במיקרו והקומקום החשמלי עמד למרגלותי בחדר שהרהיט היחידי בו היה מזרן זוגי שאילתר ברגע האחרון לכבוד ביקורי החשוב מישראל.
הנהנתי בחולשה וליפפתי את עצמי בשמיכת הצמר העבה.
שיניי נקשו ועורפי כאב. עצמתי את עיני ואט-אט שקעתי בשינה מיוסרת.
כשהתעוררתי היה חשוך בחדר והקור היה עז. האם ייתכן כי חלון נפתח או אולי קרתה תקלה בהסקה המרכזית?
עיניי התרגלו בהדרגה לחשיכה. זאת היתה שעת בין ערביים ועדיין נותרו שרידי אור בחדר הקט. ניסיתי להתרומם בכדי להגיע לשעון היד שלי שהיה על השטיח, כמה מילימטרים מהמזרן ולא הצלחתי.
ייחסתי את הכבדות לעייפותי הרבה. חיכיתי חמש שניות, נשמתי עמוק ולקחתי תנופה על מנת לקום בבת אחת.
שומדבר.
הייתי נטועה במקומי, שכובה על הגב והראש מונח על הכר ללא יכולת לזוז.
חלחלה בי ההכרה שאולי מכאוביי החריפו.
עורי נעשה חידודין חידודין, צמרמורות תקפו אותי והרגשתי שעצם כבד מונח על חזי ואינני יכולה לזוז וקשה עלי הנשימה מרגע לרגע.
מחשבות רצו בראשי בקצב מסחרר; האם השיתוק הפתאומי הזה נובע מחולשתי? ממחלתי? והרי מלבד רעידות קלות לא כואב לי דבר ואני בהכרה מלאה.
התחלתי לדבר לעצמי: קומי, עכשיו! הכיני לך תה, כתבי גלויה לאחותך ואם החימום אינו עובד רדי לסלון והביאי את מפזר החום.
לא הצלחתי לבצע אף אחת מהפקודות והרגשתי שמישהו הוסיף משקולת לזו שכבר היתה על חזי כמו מתעמל בחדר כושר שמנסה לאתגר את עצמו.
דמעות עלו בעיני והרגשתי שאני נחנקת ורוצה להקיא.
לפחות תנסי, לחשתי לעצמי. מה יש לך להפסיד?
אינני זוכרת כמה זמן נמשכה האפיזודה. אולי שעתיים, אולי פחות.
כשחברי הגיע והדליק את האור הוא מצא אותי רועדת ונפחדת.
לא היו בי מילים לתאר לו מה עברתי ומאוחר יותר אמר לי שמלמלתי דברים חסרי הגיון. הוא קרע אותי מהמזרון ישר למרפאה הפתוחה 24 שעות.
חומי עלה מעבר ל 40 מעלות.

זאת היתה אחת הפעמים הבודדות בהן חוויתי תחושה של פחד עלום ולא מוגדר ועד היום אני משוכנעת שלא סממני המחלה מנעו ממני את הישיבה המיוחלת אלא משהו מסתורי וזר.
חוויה מורטת עצבים זו, תוייקה עמוק בתת הכרתי ללא סימניות ו/או דרכים למוצאה איי פעם וסביר להניח שלא הייתי נזכרת בה אלולא קראתי את ״הארכיברית״
בבת אחת עלה הסיוט מתהומות השכחה והחלטתי שאם כבר הוא כאן, אתמודד עמו כמו שצריך.

גיבורת הסיפור, אסיה, עובדת בארכיב ממשלתי כלשהו, במדינה כלשהי במשך 14 שנים. היא מתארת בפנינו את עבודתה הסיזיפית; תיוקים ושמות, מקומות ומספרים והכל מתבצע במעין בונקר צפוף וקר מתחת לאדמה היכן שהשמש מעולם לא זורחת והאנשים אינם מחייכים.
היא חיה את חייה כאוטומט. קימה, לבוש, נסיעה באוטובוס.
תיוק, הפסקת צהריים ונסיעה הביתה.
מקום עבודתה קר וצר ותמיד צריך סוודר או תנור כדי להתחמם. הבוסית שלה, אורנה, הינה אישה ממורמרת שבאופן קבוע מסרבת לבקשותיה ב- ״לא״ מוחלט ואין לה חברה או חבר אמיתיים כדי לדבר על בעיותיה.
כשהיא מסיימת את עבודתה ויוצאת לכיוון ביתה אנו מגלים שבעצם חייה הם תסכול מתמשך. השמש קופחת בחוץ באכזריות ואין לה למי לחזור. היא כותבת מכתבים מכמירי לב לאמה ומבקשת ממנה שתמציא אישור למוסד בו אביה מאושפז על מנת שתוכל לאסוף אותו אליה ליום ולבלות עמו מעט.
האם מתעלמת ממנה בעקביות וכתיבתה נעשית נואשת ומתחננת מעמוד לעמוד.
על העלילה המתומצת שולט דבר מה בלתי מוגדר, מרגישים אותו אך אינו יודעים מהו, כמו בסיפור שאיננו נגמר:
The nothingness destroying our world כמו הלחץ בחזי ששיתק את תנועותי וגרם לי לבעתה נוראית.
ציפיתי להפוגה בשלב מסויים, להטבה כלשהי והיא אמנם מגיעה כשאסיה מתבקשת לאסוף חבילה ממקום נטוש ומאז חייה ישתנו מקצה לקצה.

הכתיבה כמעט פיוטית ועל אף קוצר יריעתו (לפחות במתכונת הדיגיטלית מדובר ב 175 עמ׳) של הסיפור הקריאה אינה תמיד זורמת אלא יותר בכיוון מסקרנת ומעניינת.
זה מאוד מצא חן בעיני משום שלדעתי איננו אמורים לרוץ בקריאה על מנת להמשיך לספר הבא אלא להתענג וללמוד ממנה.
ניכר היה שגיבורת הסיפור לוקה במעין הפרעת אישיות סכיזואידית (נטייה לסגנון חיים מתבודד וקור רגשי) אך עם המשך הקריאה מתברר שאת רגשותיה היא חושפת במשורה, בצמצום בעיקר כדי להגן על עצמה ועל מקורביה.

רומן ביכורים מקסים ומיוחד ביופיו שידע למצוא אותי בזמן הנכון ולתמרן אותי היטב על מנת שאתאים עצמי למידותיו.”

“יש מה לשפר.
כקורא מנוסה אני חש לאחר קריאת מספר עמודים ולעיתים אפילו מספר שורות אם זה ספר שכתב סופר או ספר שנכתב על ידי "כתבן"...(מי שעדיין אינו בשל בכתיבתו)
לעניות דעתי ספרי ביכורים לא בהכרח מצביעים על כשרון כתיבה ופה זו כתיבה של כותבת שנראה שיש לה כשרון אבל נדרש עוד משהו שעדיין לטעמי חסר .”