ביקורת ספרותית על תגידי שאת אחת מהם - ספריה לעם #735 מאת אואם אקפן
ספר טוב

---

אואם אקפן הוא כומר ישועי שנולד בניגריה ב-1971, וחי כיום בזימבבווה. כמעט הופתעתי לגלות סופר אפריקאי, המבוגר ממני רק בעשר שנים, שכותב בכישרון גדול כל-כך, בעוצמה מיוחדת, ברוב טעם ומעוף יצירתי. הרגשתי כמעט כאילו אני קוראת את אחד הספרים הבוידעמים שאני אוהבת, של טובי הסופרים בעולם, עד כדי כך התרשמתי מכתיבתו האיכותית.
הספר יצא לראשונה בשנת 2008, והוא מורכב מחמישה סיפורים אפריקאיים בני זמננו.
הסיפור הראשון, "סעודת כריסמס", מסופר דרך עיניו של ילד בן כעשר, בן למשפחה ענייה מרודה, שאחותו בת ה-12 נאלצת לעסוק בזנות על מנת לסייע לכלכלת משפחתה. סיפור מצוין וקורע לב, המתאר היטב את הדלות של חיי הקהילה האפריקאית, ועוסק בין היתר ביחסים בין הילדה/זונה לבין הוריה. אקפן מיטיב להמחיש לקורא את הרגשות המעורבים, את הדילמות המטלטלות, את החסכים הפיזיים, וכל זאת ביד אומן שאינה מתחנפת או מוגזמת או נדושה.
הסיפור השני, "להשמין לגבון", גם הוא סיפור קורע לב, בו הדובר הוא ילד בן עשר, אח לילדה בת חמש. הורי הילדים חולי האיידס שולחים אותם לגור עם דודם, אחי אביהם, ליד האוקינוס, בעוד שהדוד למעשה רוקם מזימה למכור את הילדים תמורת בצע כסף. בעלילה משתלבת דמותו של "איש גדול", הגבר המתווך בין הדוד לבין הזוג הנשוי שאמור לקנות את הילדים ולהעביר אותם לחיות בארץ הנקראת גבון, בה מובטחים להם חיי מותרות. לדעתי זהו הסיפור הטוב ביותר בספר, אחרי "הסעודה". דמויות מעניינות, אירועים קשים מנשוא, תהפוכות גורל, מרדפים מותחים, יחסי אח ואחות, ענייני דת, היבטים פסיכולוגיים, סחר בילדים, רצח.. כל זאת ועוד הופכים אותו לסיפור מעולה וסוחף, עם סוף מפתיע המותיר טעם של עוד.
הדמויות בסיפור מדברות בערבוב של צרפתית ושל שפת הילידים שלהם. את הצרפתית הבנתי אבל כמובן שאת שפת הילידים לא. בכל זאת ניתן להבין פה ושם את משמעות המילים באמצעות ההקשר או מרמזים אחרים בכתוב.
הבא בתור הוא סיפור קצר בשם "איזו שפה זאת", בו שתי חברות צעירות, האחת מוסלמית והשנייה נוצריה, נאלצות להינתק זו מזו בחדות אכזרית כמעט, בשל הבדלי האמונה של משפחותיהן. הנערות מוצאות דרך חדשה לתקשר בינהן, למרות הכל. זהו סיפור קטן ומכמיר לב, מעין צוהר לעולם הכאוב של הקרע הנכפה על אנשים בשל דיעות קדומות ומלחמת דתות מיותרת.
הסיפור הרביעי והארוך, "רכבי הלוויות מפוארים", הוא הקשה ביותר לקריאה. המספר הכל-יכול מעלה את סיפורו של ג'ובריל, נער בן 16, בן לאם מוסלמית ואב נוצרי, המגלם בתוכו את המאבק בין שתי הדתות והאמונות. ג'ובריל נרדף על-ידי חברים מוסלמים בטענה שהנו בוגד, וכך נאלץ לברוח מעיר הולדתו, עם יד אחת קטועה (עונש על גניבה), חדור אמונה באללה ובאסלאם, וקונה לעצמו מושב באוטובוס האמור להסיע פליטים רבים מצפון היבשת, המוסלמי ברובו, לדרומה, הנוצרי ברובו. הוא שואף להיפגש עם אביו, המתגורר בדרום. העלילה כולה מתרחשת באוטובוס, בזמן ההמתנה הארוך לתחילתה של הנסיעה. האוטובוס שופע דמויות רבות, פליטים נוצרים ועממיים, וג'ובריל מחופש לנוצרי וחרד לחייו אם תיחשף זהותו האמתית. ברקע מתחוללות פרעות נוראיות בקרב יושבי היבשת, מלחמה עקובה מדם בין נוצרים למוסלמים, שינויים פוליטיים והמעבר לאופי דמוקרטי במדינה, והאוטובוס הוא מן מראה בזעיר אנפין למתחולל בחוץ. אקפן מצליח היטב להעביר את תחושת המחנק הנוראית אל הקורא. תוך כדי ההתרחשויות באוטובוס, הוא מגולל גם את סיפורו של ג'ובריל, הנזכר בעברו ובאופן בריחתו מרודפיו. סוף הסיפור מונחת על הקורא במכה, מערער מאוד אך כמו צפוי למדי. באופן שהוא כמעט אגבי, מתאר אקפן את סוף קורותיו של הנער. הסיפור משובח, אך השפה מקשה מאוד על קריאתו שכן דמויות רבות מדברות בעילגות, בשילוב של מילים משפת המקור שלהם, וכן בשיבוש אותיות.
הסיפור האחרון נקרא "חדר השינה של הורי", גם הוא מסופר בקולה של ילדה, מוניק בת ה- 9.5, אחות לתינוק בן כשנה. הוריה הנוצרים של הילדה מסתירים ממנה סוד גדול, המתברר כנוראי ובלתי נתפס, על רקע הרדיפות הדתיות בארצם. הילדה ואחיה הקטן עדים להתרחשויות מזוויעות, ומצליחים לשרוד למרות הטירוף סביבם. בסיפור הזה כתובה השורה שעל שמה נקרא הקובץ.
שורה תחתונה: אקפן הנוצרי מתאר בסיפוריו את שני הצדדים באופן בלתי מוטה. הוא בז לקנאות הדתית, ללא ספק, ולאלימות הנובעת ממנה. הוא מתאר ילדים מתוך כבוד עמוק, לתושייתם ולרגישותם ולתבונתם. ממליצה לקרוא ולהשכיל, במיוחד למתעניינים במצב חייהם הכאוטי של תושבי אפריקה בת זמננו.

» ביקורות נוספות של MishaEla
» ביקורות נוספות על תגידי שאת אחת מהם - ספריה לעם #735