ביקורת ספרותית על תשרין מאת איימן סיכסק
הביקורת נכתבה ביום שבת, 4 בפברואר, 2017
ע"י כרמליטה


בילדותי בשנות ה-50, כל פעם ששמעתי את סבא וסבתא מדברים יידיש, הקמתי עליהם קול צעקה: "יש לנו מדינה. דברו עברית". זה החינוך שקיבלנו בבתי הספר.

אבל הייתי צריכה לקרוא ספר מאת סופר ערבי שכותב בעברית, כדי לגלות שבאוגוסט 1949, שנה וקצת אחרי קום המדינה, אסרה "הוועדה לביקורת סרטים ומחזות" על העלאת הצגות ומופעים ביידיש. האפשרות להופיע ביידיש הותרה רק ללהקות זרות שביקרו בישראל ולתקופה שלא תעלה על 6 שבועות. השחקנים היידישאים הידועים "דז'יגאן ושומכר" שחיו בחו"ל ניצלו זאת, הגיעו לארץ ב-1950, החלו להופיע, נסעו שוב לחו"ל וגם כשחזרו הוטלו על הופעותיהם מגבלות שונות. נגד תיאטרון יידיש אחר שהוקם באותה תקופה הוצא צו על תנאי שאסר על המשך העלאת ההצגות. כשאחד ממייסדי התיאטרון הפר את הצו והעלה הצגה – הוא הועמד למשפט.

איך "מלחמת השפות" הזו קשורה לספר "תשרין"?
רנין מביאה לבעלה ואחיד ספר שירים מתורגמים מיידיש לעברית של המשורר אברהם סוצקבר. מוצאה של רנין מהכפר בו התרבות והשפה הערבית שולטים ללא עוררין. ואחיד הוא יפואי – עירוני שגדל בחברה מעורבת. "רצוצה" - הוא מגדיר את הערבית שלו. "היא סיפרה לי שאברהם סוצקבר כתב ביידיש בתקופה שהשפה דעכה, בימי קום המדינה, כשגם העלאת הצגות ביידיש היתה מנוגדת לחוק. אלה היו הזמנים שהיה חשוב שהעברית תנצח בכל מחיר. וכמה זה עצוב ובלתי נסלח בעיניה, לחשוב על משורר שרואה בימי חייו את שפתו גוועת, שאין אבל גדול יותר מזה שעל שפת האם שלך...מי ידע שבסופו של דבר אקרא בספר הזה כאן, לבד. אולי העברית ניצחה בכל זאת." (עמ' 222). היידיש שנדחקה מפני העברית מקבילה לחשש בחברה הערבית בתקופתנו מהידחקות השפה הערבית ע"י העברית.

זוהי דוגמה מהותית לאחד הנושאים המרכזיים בהם עוסק הספר: השניוּת בחייהם של ערביי ישראל, בעיות הזהות והדו-קיום.

באמצעות עלילה רווית סודות ושקרים מציג לנו איימן סיכסק את מורכבות הקיום של ערביי ישראל כפרטים, כחברה וכמיעוט לאומי.

סיקסק לא חוסך את שבט ביקורתו מבעיותיה הפנימיות של החברה הערבית. על היחס לנשים – רצח על כבוד המשפחה: "רק מוות ונישואין יכולים להציל אישה ממוניטין של מופקרת". (עמ' 91).
על היחס לאחר - אחותה של רנין אוטיסטית, אחיו של ואחיד בכלא. "היא ידעה שאין לה עוד סיבות לפחד. הוא כבר לא ישתעשע בה ויעזוב אותה כפי שהזהירו אותה בני דודיה, אחרי שיקבל את מבוקשו. עכשיו נכרתה ביניהם ברית בין שניים המתביישים באהבתם לאחרים ומצאו נחמה באהבתם זה את זה" (עמ' 45).

הסיפור הלאומי – מעט ממנו גלוי כחלק מסיפורן האישי של הדמויות. רובו נסתר ומבעבע רק כאשר מקלפים את השכבות מעל העלילה והדמויות המניעות אותה.
הספר נפתח במכתב מה-20 באוקטובר 2009 שכותב ואליד לאחיו המבוגר שיושב בכלא. במכתב הוא מנסה לדלות מהאח פרטים על דודתם ונסיבות רציחתה ארבעים שנה לפני כן בתחילת נובמבר.
לבחירה בחודשים אוקטובר ונובמבר נודעת משמעות רבה להבנת הספר "תשרין". תשרין הוא שמו של חודש כפול. תשרין הראשון חל באוקטובר, תשרין השני חל בנובמבר.
ברובד אחד – בדומה לכפילות חודש תשרין, קיימת דואליות גם בחייהם של גיבורי הספר כמייצגים של ערביי ישראל. הם נעים בין החברה הערבית לבין החברה הישראלית, בין השפה הערבית לשפה העברית, בין המסורת למודרנה. בין לאומיות לבין דו-קיום. בין היותם ערביים ישראליים לבין בני משפחותיהם שחיים בעזה.

ברובד אחר, אין חודש שמסמל יותר את הסכסוך הערבי-ישראלי הפנימי והבין-מדינתי מאשר חודש תשרין. (אוקטובר).
רנין, היא בת הכפר עייבלין. כפר זה נכבש באוקטובר 48' במסגרת מבצע חירם.
מלחמת סיני פרצה באוקטובר 56', ומלחמת יום הכיפורים פרצה גם היא באוקטובר ונקראת בערבית "חַרְבּ תִשְרין"
אך אם תשאלו ערבי ישראלי (ואני עשיתי זאת השבוע כדי לאשש את הנחתי) מה האסוציאציה הראשונה שעולה במוחו למשמע "תשרין" , התשובה תהיה האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה. שתיהן פרצו בחודש אוקטובר.
אינתיפאדה היא התנערות, התקוממות. נסיונות ההתנערות וההתקוממות הם ליבו של הספר. התקוממות בעיקר במישור הלאומי (אם כי הדברים כתובים בנינוחות ובלי התלהמות, וברובם רוחשים מתחת לפני השטח כמטאפורות לסיפורים האישיים), אך לא פחות מכך במישור האישי, (ואחיד נגד אימו, כדוגמה), ובמישור החברתי. לעתים ההתנערות הזו שרירה ונמשכת. לעתים, כמו במרד נעורים, סופה בחזרה לשורשים.

הבחירה בתמונת הכריכה כל כך נכונה ומתבקשת. אי אפשר לנתק בין משמעויותיה לבין רוחו של הספר. ציורו המפורסם של עסאם אבו שאקרה "צבר בעציץ" רווי במשמעויות פוליטיות ולאומיות. שוב חוזרת הדואליות. בעוד החברה הישראלית אימצה את צמח הצבר המקומי כסמל לדור ראשון שנולד בארץ, לעברי-הישראלי שאין בו גלותיות, הציור של אבו שקרה משייך את הצבר לחברה הערבית. הצבר בעציץ נעקר מסביבתו הטבעית ונכלא בגבולו התָחוּם והצר של העציץ. הציור "הצבר בעציץ" הפך בתודעה הערבית-ישראלית לסמל לעקירתם ולנישולם של הערבים מאדמתם ולאחד מסמלי "ההתנגדות". בקטלוג של תערוכה מ-1994 מוסיף אלן גינטון :"ציוריו נטענים במשמעויות פוליטיות ואקזיסטניאליסטיות כאחד: הצבר של אבו שקרה מטפורי לחוויה קיומית... של מי שמוקף קוצים, של מי שעומד למות באיבו, של מי שחווה אובדן". כל אלה תואמים גם את עלילת הספר ומשמעויותיו הנגלות והנסתרות.
מעבר להיבט הפוליטי-לאומי, הצבר הכלוא בעציץ מסמל בעיני גם את הכלא הפיזי והנפשי בו מוצאים עצמם חלק מגיבורי הספר.

למרות הסודות והשקרים והציפיה לחשוף אותם, לא מצאתי את העלילה מרתקת או מותחת. הרצון שלי להעמיק ולהבין את הרבדים הנסתרים הוא שהפך את הספר למעניין ונתן את הערך המוסף. הייתי שמחה לקרוא גם סיקורות של מבקרי ספרות וקוראים ערביים, אך לא מצאתי כאלה ברשת בעברית.











21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
כרמליטה (לפני 10 חודשים)
בת-יה - אימוץ הצבר לסמל ישראלי בא מהשטח, אנשים לא הלכו לחקור את ההיסטוריה שלו ומוצאו. בגלל גודלו של השיח ותפוצתו הרבה, הצבר בלט על פני קוצים אחרים.
ומתוך ויקי - הערך "צבר - סלנג":
"על פי הסוציולוג עוז אלמוג מקור הכינוי 'צבר' בכינוי הגנאי "סאברעס" שהדביקו מהגרי העלייה השנייה והשלישית לנערי העלייה הראשונה, שהיו דור הילידים הארצישראליים הראשון של התנועה הציונית. שינוי המשמעות, להדגשת המתיקות על פני החיספוס, נעשה על ידי העיתונאי אורי קיסרי אשר פרסם ב-20 באפריל 1931 מאמר בעיתון "דואר היום" בשם "אנחנו ... עלי הצבר!" ובו טען נגד קיפוח ילידי הארץ כנגד המהגרים החדשים."


כרמליטה (לפני 10 חודשים)
תודה הלל הזקן
הלל הזקן (לפני 10 חודשים)
לא יודע לגבי הספר... אבל הביקורת שלך מרתקת !
כרמליטה (לפני 10 חודשים)
יעל - תודה על תגובתך. אינני בטוחה שהויתור שלנו על היידיש היה לגמרי מרצון מודע. הממסד רצה להשליט את העברית כדי ליצור את "כור ההיתוך" הישראלי, ולהשיל ממנו כל סממן גלותי, אותו יצגה היידיש. מערכת החינוך שטפה לנו את המוח ולכן רוב הדור שלי ושלך לא רצה לשמוע ולהבין את השפה הזו. במציאות של היום, כשעולות טענות על קיפוח תרבותי בשנותיה הראשונות של המדינה - איסור ההצגות ביידיש הוא דוגמה מצוינת לכך שלא היה קיפוח של תפוצה כלשהי, אלא רצון ליצור תרבות ישראלית.
yaelhar (לפני 10 חודשים)
יפה, כרמליטה.
אין לאלה ששורשיהם נעוצים בתרבות היידיש על מי לבוא בטענות להיעלמות תרבותם, אלא על עצמם. הם ויתרו מרצון על הסממנים התרבותיים שלהם. גם אני מצטערת היום שסירבתי בתוקף להבין אידיש, ובכך סתמתי את הגולל על הבנה של תרבות (ושל סבי וסבתי) שעברה מן העולם ולא נותר אפילו תא אחד, להפיק ממנו ד.נ.א
כרמליטה (לפני 10 חודשים)
דני בר, לי , אוקי, חני, בת-יה ורץ - תודה על תגובותיכם.
כרמליטה (לפני 10 חודשים)
דני בר, לי , אוקי, חני, בת-יה ורץ - תודה על תגובותיכם.
רץ (לפני 10 חודשים)
ביקורת מצוינת - שיש בה דיאלוג תרבותי משמעותי לזהות האדם, לא כל כל הכרתי את הסיפור של היידיש את האופן בו השלטון העברי החליט להחרים אותה. כשריד למלחמת התרבות, בין תנועת הבונד לציונות.
בת-יה (לפני 10 חודשים)
כרמליטה, יפה כתבת. את מה שקרה עם שפת האידיש ידעתי והכרתי, אבל מה שלא ברור לי עד היום זה למה בחרה החברה הישראלית בצבר כסמל לישראלי מקורי, כי הצבר הוא בעצם עולה חדש במזרח התיכון. הוא הגיע לארץ מאמריקה רק במאה ה-18, ונכון שהוא הצליח לגדול כאן יפה, אבל לא חסרים לנו קוצים אחרים, מקוריים מאוד, להתהדר בהם.
חני (לפני 10 חודשים)
סקירה חכמה ונבונה ! אני חושבת שבלתי נמנע שערביי ישראל יחושו דואליות שכזו.המצב פה מורכב ואפילו להם אין פיתרון מניח את הדעת.ואנחנו עם כל הפתיחות לא נוכל לפתור זאת בשבילם.לעיתים נדמה שהיחסים ביננו לבינם כמו
נישואין כושלים.וכשאין בורר טוב בנמצא ככה זה נראה.
אוקי (אורית) (לפני 10 חודשים)
יופי של ביקורת..
כרמליטה (לפני 10 חודשים)
דני וחגית - גם אני מעולם לא שמעתי ולא ידעתי על איסור ההצגות באידיש בשנים הראשונות למדינה.
כמו שכתבתי - מאד אירוני שלמדתי על כך מסופר ערבי שכותב בעברית.
מעניין לקרוא בערך "תיאטרון יידיש" בויקי את הפרק על "תיאטרון יידיש בארץ ישראל" ואת הקוביות הכחולות שמשמאלו על הויכוחים שהתנהלו בנושא, כולל בממשלה, וגם את דעתו של בן גוריון.
לי יניני (לפני 10 חודשים)
זה מסוג הספרים שמחלחלים לאט לאט. הסקירה שלך מקיפה ועמוקה.
תודה לך
חגית (לפני 10 חודשים)
את צודקת, כרמליטה. עדיף קודם שאקרא את הספר, לפני שאמליץ, אם בכלל.
ולגבי שאלתך- אף אני בספק!
דני בר (לפני 10 חודשים)
ובאשר לאידיש- כמו שהרוסים לא הצליחו למחוק את הדת ברוסיה הקומוניסטית, והיא שבה והרימה את ראשה אחרי נפילת הקומוניזם, כך לא הצליחו ממשלות ישראל לאחר קום המדינה לדכא את האידיש, שפה יפה ועשירה כל כך, שהייתה ערש התרבות של היהודים באירופה.

לא ידעתי את מה שכתבת בתחילת הדברים, על האיסור שהיה להעלות מחזות באידיש.
כרמליטה (לפני 10 חודשים)
תודה אירית וחגית. נמנעתי במכוון מהענקת כוכבים לספר. אם הייתי חייבת - הייתי מדרגת 3 כוכבים וקצת.

חגית- קראתי את הכתוב בקישור אליו הפנית. מעניין ומאיר עיניים. דבריו של יודילביץ "המסרים הפוליטיים לא עוברים בבוטות אלא באלגנטיות..." נכונים גם לגבי הכתיבה בספר, שם עיקר המסרים הם מתחת לפני השטח. מציעה לך שתקראי את הספר ורק אז תחליטי לגבי התאמתו לתלמידיך.
אידיש - מעניין אותי אם מירי רגב יודעת על כך.

דני בר (לפני 10 חודשים)
כרמליטה, סקירה מיוחדת במינה. פירקת בכישרון רב את הספר למרכיביו השונים, אחר כך שבת והרכבת הכל מחדש בסייפא שלך, כמו עורך דין מפולפל השוטח את מסכת הראיות שלו אחת אחת ולבסוף יוצר ממנה את הסיכום.
חגית (לפני 10 חודשים)
יפים מאוד הדברים שכתבת. אאמץ את ההמלצה על הספר בעת שאני מלמדת על עסאם אבו שקרא.
http://www1.amalnet.k12.il/sites/Mifgashim/Pages/sabrashakra.aspx

ואגב, חידשת לי בכל עניין היחס לשפת האידיש....
אני הייתי ילדה בשנות ה-70, ולא רציתי שסבתא שלי תדבר איתי ביידיש. היא נפטרה כשהייתי בת 7, אבל אני זוכרת את זה.
אירית (לפני 10 חודשים)
מאוד מעניין מה שכתבת. הוא ברשימת שלי ...





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ