מה קרה ב-2006, שנה לפני שהומצא האייפון, המכשיר הלוכד את מבטי בני הנוער בכל העולם? יצא ספרו של קרלוס רואיס סאפון, זה מצלה של הרוח, ונקרא ארמון חצות. מה הקשר בין השניים, האייפון והספר? אם נניח שב-2006 בני נוער נטולי מסך עוד קראו ספרים, בספק אם הספר הזה היה לוכד את תשומת לבם ומצליח להזיז שם נימה.
הסיפור הוא סיפור מבולבל לגמרי, מטורלל גם בהתאם לחוקי הז'אנר, חסר חן ותינוקי אפילו שהוא מיועד לבני נוער ונקרא, כמו במקרה הזה, ע"י מי ששומר אמונים לזה שכתב את צלה של הרוח ואינו נער.
ובמה דברים אמורים? השנה היא 1932, קצין בריטי מנסה נואשות להסתיר תאומים שאך זה נולדו מפני מי שמנסה להשיגם. הפרדה בין התאומים היא במקרה הזה הדרך הטובה ביותר להסתירם וזה מה שנעשה. הבן התאום נמסר לבין יתומים וגדל עד גיל 16, אז הוא צריך לעזוב יחד עם חבורת צ'אובר, השביעיה שעברה יחדיו הרפתקאות רבות בבית היתומים ונשבעה לעזור האחד לשני כל עוד הם יחד.
מי שחזר לרדוף את התאומים מגיע בדרך לא דרך, התאומים כלל אינם מודעים לקיום אחד של השני, רק הסבתא יודעת. היא מגיעה לקחת/להזהיר את הבן התאום כשהיא למעשה גידלה כל השנים את הבת. התאומים הם בניהם של מי שתכנן תחנת רכבת מפוארת ומסילות שהיו אמורות להסיע מיליוני הודים ולשחררם מעול השלטון הבריטי. בנסיעת הבכורה הרכבת התרסקה ועלתה באש עם 365 יתומים על סיפונה. מכאן מתחילה הרפתקה לא ממש הגיונית ולא ממש מעניינת, המגיעה לסוף סתמי.
בקיצור, שומר נפשו ירחק. סאפון לא מבין ללב הנוער או בעל מניעים אחרים.

אתם מאמינים בנקמה?
ואם כן, כמה רחוק תלכו בשביל הנקמה האישית שלכם?
אתם מאמינים באמונה עיוורת ללא תנאים בדבר אחד ובודד?
ואם כן, כמה רחוק תלכו אחריה?
אתם מאמינים בחיי נצח? רוצים את זה?
ואם כן...
מה תקריבו למענם?

הספר הזה, לא סתם מתאר סיפור איימים. לא ולא. קודם כל, בל נשכח שקרלוס רואיס (האגדי, לטעמי) פתח בעוד יצירה מעולה.
זה לא רק סיפור איימים. לא סתם פנטזיה נדושה.
הספר הזה מתאר, לפחות בעיניי, הרס של בן אדם ועולמו למטרות מזעזעות. ואת ההריסות של הבן אדם? קמות לחיים ומשמידות כל דבר בדרכן.
ככה אנחנו, בני האדם. חלק מאיתנו משמידים, חלק מושמדים והעפר שלהם הופך למשמידים בפני עצמם. והשאר? ניצלו במזל מטלפיים רעות. ורק החיים הקצרים מצילים אותם. ומחזורות חיים חדשים הם היחידים שמונעים מכל העולם להיהפך למרוסק ואפל.
"'את יודעת מה החיה הדומה ביותר לבן האדם?' שאל בחביבות.
שיר הנידה בראשה לשלילה.
'אני רואה שהחינוך שסבתא שלך העניקה לך הוא דל עוד יותר ממה שהעזתי לחשוב. אין תחליף לאב...'
הוא פתח את סל הנצרים והכניס את ידו לתוכו. ניצוץ מרושע עמד בעיניו. כשהוציא את היד היא אחזה בדבר מה גמיש ומבריק. נחש. אפעה.
'הנה החיה הדומה ביותר לאדם. הוא זוחל ומחליף את עורו כשנוח לו. הוא שודד מבעלי חיים אחרים את צאצאיהם בעודם בקן, אבל הוא לא מסוגל לעמוד מולם בקרב הוגן. המומחיות שלו היא לנצל שבריר שנייה של הזדמנות ולנשוך את נשיכתו הקטלנית. הארס שלו מספיק לנשיכה אחת בלבד והוא זקוק לשעות כדי לחדש אותו, אבל מי שננשך נידון למוות איטי ובטוח. כשהארס זורם בוורידי הקורבן, הלב שלו הולך ומאט עד שבסוף הוא עוצר. גם ביצור הקטן הזה, השפל כל כך, יש פואטיות מסוימת, כמו באדם. אבל בניגוד לאדם, הנחש לעולם לא ינשוך את הדומים לו. חבל, לא? אולי משום כך הנחשים האלה מצאו את עצמם בתור בידור ברחוב, כלי שהפקירים משעשעים בו עוברי אורח סקרנים. הוא עדיין לא התעלה למדרגת נזר הבריאה.'"
הציטוט הזה, לדעתי, מראה ומוכיח שהאויב הכי גרוע של בני האדם, הוא לא יותר מאנחנו עצמינו.
כמה רחוק אנחנו הולכים, כמה רחוק אנחנו מגיעים בשביל לפגוע... כמה רחוק פושעים הולכים כדי לרסק חפים מפשע?
כמה רחוק אנחנו מסוגלים להגיע, בגדר המציאות?
כאן רואיס לקח את זה רחוק יותר.
מה כוחה של נשמה השואפת לנקמה?
מה כוחה של אותה הנשמה, שהיא מגלה שלא נותר במי לנקום?
ולאן עצם הפגיעה בחפים מפשע מסוגל לדחוף אנשים מרוסקים לעשות?
התשובות (או חלקן) בתוך הספר. לטעמי תמצאו אותן מעניינות.

רואיס פצח ביצירה מעולה ומרתקת שסחפה אותי לא פחות מקודמותיה. אמרתי שאני מרוצה ששרביט הכתיבה נמצא בידיים טובות - עכשיו אני מרוצה אפילו יותר מהרגיל. כי זה רואיס. רואיס המוכשר.

לא ממש הייתי רוצה לגשת למכניות, כי יש כל כך הרבה מעבר, אבל בואו נתחיל בחלק המכני יותר של הביקורת ולא ניתוח פסיכולוגי עמוס.

קודם כל, העטיפה לא כל כך מושכת. הבחור באמצע לא הצליח לסקרן אותי ברמות מדהימות. ניגשתי אל הספר לא בגלל התקציר, ובטח שלא העטיפה, אלא בגלל השם של הספר.
שנית, הדמויות קצת... קשה לי להבהיר את זה. נראה שהן בולעות דברים ממש בקלות ומסתגלות למצבים ממש מהר, כי אנשים פסיכיים ולא אנושיים קיימים והם מקבלים ומתמודדים עם זה דיי מהר - נפל כוכב. לצערי.
שלישית, ואחרונה, הנקודה היא שההתחלה מעט משעממת. למרות המתח. היא קצת מעייפת. אבל לדעתי לא כדאי ליפול בגלל זה. בעיקר בגלל שההמשך מעולה.

זה כל מה שהיה לי לומר.
שוב, הספר מדהים, מעולה. רואיס עשה זאת שוב (לדעתי. כי היו כמה שירדו עליו~), ואני ממליצה בחום (:

יש המון רבי מכר לנוער שפופולריים בזמן האחרון.
יש המון ספרים שאני מחכה לקרוא כבר חודשים.
אבל הספר הזה הגיע אליי באופן קצת יותר מיוחד. כלומר, זה לא שתכננתי מראש לקרוא אותו.
אי שם, בשלהי אוגוסט החם, בכנס נוער קורא (ששם, דרך אגב, זכיתי למפגש קצרצר עם כמה אנשים מהאתר), זכיתי בקבלת ספר חינם.
המדפים היו מלאי ספרים, מכול הסוגים. הכול שם היה פשוט מוצף.
ואני החלטתי לי בתמימות לקחת את ארמון חצות. לא הכרתי אותו מלפני זה, לא קראתי עליו ביקורות בסימניה, או משהו בסגנון, ככה שכשבחרתי אותו זה היה אך ורק בגללו.
ואני לא מתחרט שבחרתי אותו.

אני חצי הודי. סבא וסבתא שלי הודים, וגם הרבה מהמשפחה שלי נולדו שם. זה דבר די מיוחד בארץ, וכשאני מספר את זה לאנשים רובם מתלהבים או מצחקקים.
בגלל זה, כשראיתי שהספר מתרחש בהודו, חייכתי לעצמי.
במהלך הקריאה למדתי המון על התרבות ההודית. על אמונות טפלות, טקסים, ובכללי, ראיית העולם ההודית בתקופת המשטר הבריטי.
זה היה מאוד נחמד, ושונה. בעיקר שונה.
וכשאני אומר שונה אני מתכוון לשמות מיוחדים יותר (אריאמי, רושאן, ג'ווהל..), אווירה מיוחדת יותר, וכול מנהגים שונים ומגוונים.
זה בהחלט הוסיף לחוויה.

אז לספר עצמו.
חבורה של כמה נערים ונערות מבית יתומים הודי, יוצאים למסע בעקבות הצדק, האמת, ומתוך הרצון להגן על חבר בחבורה.
הם מאוד תמימים, אמיתיים, ונחושים.
בלי אינטרסיים אישיים, בלי תככנות או שקרים (לפחות לאורך רוב הדרך), רק הם עצמם והלב שלהם.
כן, יכול להיות שזה קצת קיטשי מדי, ומזכיר מדי פעם את "חבורת כוח המוח" ודברים מהסוג הזה שהייתי קורא ביסודי.
אבל זה מאוד יפה. וטהור.
אבל הנערים לא מבינים עד כמה עמוקה הצרה שהם מסתבכים בה, היא אפילו על טבעית, ואולי קצת גדולה עליהם.
אבל לא נראית אפילו לא לרגע אחד טיפת ייאוש.
אתם כבר מצליחים לזהות את ה"האפי אנד" שמגיע בסוף?

הכתיבה של רואיס סאפון מדהימה.
דימויים מקסימים, תיאורים יוצאי דופן וזרימה לאורך כול הספר.
פשוט כיף להעביר איתו את הזמן.
הספר מתאר מסע לאורך הזמן, הרבה תפניות ושינויים, ולפעמים אפילו קצת קשה לעקוב.
הוא סוג של ספר מתח, אבל אני חייב להודות שהוא הרבה יותר קליל.
יש בו אווירה חמימה ונעימה, כזאת שאי אפשר להסביר במילים.

כוכב אחד יורד על כמה קטעים די מרוחים, דמויות קצת שטחיות וחוסר הגיון בחלק מהקטעים.

ספר טוב מאוד בכללי.
לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא, אמיתי מאוד, נוקב, ופשוט כיף לקרוא אותו כשרוצים קצת להתרענן או להעביר את הזמן.
מומלץ לקרוא.

ספר מקסים.
הספר מספר על זוג תאומים שמובאים בלילה סוער במיוחד לסבתא שלהם ע"י קצין שמספר לה שההורים נרצחו ויש סכנה לחייהם.
הסבתא מחליטה להפריד ביניהם ואת הבן מכניסה לבית יתומים בהחבא.
העלילה מתחוללת בעצםכמה ימים לפני 16 שנים אחרי, הילד שנקרא כעת בן עומד לעזוב את בית היתומים אבל העבר עדיין רודף אותו ואת אחותו שיר.
בעצם העלילה בתרחשת בכלכותה עם סיפורי כשפים ורוחות, הספר מאוד מותח ואי אפשא לעזוב אותו מהיד.
בן עם 6 מחבריו לבית מקימים אחווה בבית נטוש שנקרא ארמון חצות.
אני לא רוצה לספר מה קורה ואיך העלילה מתקדמת אבל אני חושבת שהסופר מאוד מוכשר. וממליצה מאוד על הספר. מירה

בס"ד
קרלוס עושה זאת שוב, אך הפעם בגרסה לבני הנעורים. הוא מטלטל אותך, מותח אותך ומשחק אתך - והכל ב200 עמודים, פחות או יותר. ספר לשלוש שעות של נסיעה מבאר שבע לחיפה - בין אם זה ברכבת בין אם זה באוטובוס, אתה מבחינתך תהיה בארמון חצות.
פשוט כיף.
תיהנו.

סאפון, גם כשהוא כותב ספר לנוער, אינו יכול לטשטש את כישרונו. נכון שהיה זה ספר ביכורים אשר נכתב הרבה לפני ספריו האחריעם שנכתבו על ברצלונה, אבל כבר כאן מתגלים קווי כתיבתו של סאפון - המסתוריות, החשאיות, הבתים הגדולים והנטושים, סודות מן העבר... וכמו בכל ספריו - מהמרכיבים הללו הוא מצליח לעשות ספר מותח ומעניין. זהו כישרונו... כיף של ספר גם למבוגרים.

זה היה ספר נהדר מלא מסתורין ובדרך כלל אני לא אוהבת ספרים על בלשות וכל זה אבל היו שם רוחות רפאים ואני לא אשקר היו רגעים שהפחידו אותי.קרלוס רואיס ללא ספר יודע לכתוב ספרים נהדרים כם כתיבה משובחת בכל אופן אצלי הספר הזה קיבל חמש כוכבים.לא קראתי את הנסיך האפל אבל אני מתכוונת לקרוא אותו.ממליצה בחום:)

מביך לומר, אבל את הספר הזה לקחתי בפזיזות של רגע שבטעות יסודה.
לפני כמה זמן ראיתי בצומת ספרים את הכריכה של "צילה של הרוח" של סאפון. לא קראתי, אבל התקבל אצלי הרושם שסאפון הוא סופר מבוגרים רציני (לעולם לא אעשה זאת שוב, לעולם לא אעשה זאת שוב, לעולם לא...) לכן כשראיתי בספרייה את הספר הזה, לקחתי אותו בלי לחשוב אפילו.
זאת היתה טעות.
ספר צפוי, מתחיל כמו "החמישיה הסודית" (בבית יתומים! סופר שמתחיל עלילה בבית יתומים יצטרך לעבוד קשה כדי לרכוש את אהדתי) ונגמר כמו - שכחתי את השם - נו, הספרים האלה שמתארים איך "אחרי עשרים שנה" כל אחד מהגיבורים תקוע בקצה אחר של העולם: אחד בתחנת מחקר באנטארקטיקה, אחד בחללית, אחד בג'ונגל אפריקני. אני תמיד תוהה מתי יגיע הזמן שבו ישראל תהיה כל כך מגניבה / מוזרה / מסוכנת עד שתיכנס לרשימת המקומות שבהם נמצאים אנשים עשרים שנה אחרי טראומה מזעזעת.
אגב, סאפון, אתה באמת חושב שאנחנו כל כך טיפשים? ## ספוילר ## לווהג' - ג'ווהל. נו באמת. כבר בפעם הראשונה שנתקלתי בשם ההודי המעצבן של האב המסתורי עלה על דעתי הרעיון הפשוט הזה. חוץ מזה, הקטע של מת - חי שקם לתחייה באמצעות גוף אחר מיצה את עצמו לחלוטין עוד בהארי פוטר.

ולמתרגמים היקרים: ניתנת האמת להיאמר - לא כל זבל בספרות העולמית חייב להיתרגם מיד. אנחנו מייצרים מספיק ספרים דפוקים כחול לבן.

"הזהרו מאנשים סבלניים! הם עקשניים, דבקים במטרה, ולא חומלים בשום אמצעי העומד בדרכם".

ומובן שאני מדבר על גאון הרשע שמסתתר תחת דפיו הריחניים של הספר: "ארמון חצות".

הוא עלול לערוב ברחובות כולכותה במשך 16 שנים תמימות, כשלנגד עיניו ניצבת המטרה האחת והיחידה: להשמיד את אילן היוחסין של אויבו משכבר הימים...