"עודנו נוהגים לפי הכלל:
אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.
אם תצא ותחזור – תישפט.
אם תשב ולא תעשה – תשפוט.
ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי ילך אם לא אני?" (יואל פלגי במילות הסיכום של ספרו, עמ׳ 185).
לספר "לחפש בן אדם" מאת הסופר והעיתונאי מתי פרידמן (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2026) הגעתי מתוך עניין רב. פרידמן, שיודע לספר סיפור, כבר כתב בעבר ספרים מצוינים שאהבתי על מוצב דלעת בלבנון ועל סיבוב ההופעות שערך הזמר הקנדי לאונרד כהן בארץ בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. הפעם, כתב ספר על צנחני היישוב שבמלחמת העולם השנייה צנחו ללב אירופה הכבושה בשליחות נועזת. "אל תעשו מאיתנו גיבורים. מה עוד יכולים גיבורים לומר?" (עמ׳ 146). העובדה שאני נכדו של ניצול שואה וגם שירתי בצנחנים הפכה את העניין שלי בספר לגבוה במיוחד, ולא התאכזבתי.
למבצע צנחני היישוב, כתב פרידמן, "יש שתי שרשרות פיקוד מקבילות: קציני MI9 הבריטים בקהיר והמנהיגים הציוניים בתל אביב, שגייסו את המתנדבים מקרב הנמלטים מאירופה" (עמ׳ 24). לאחר תקופת אימונים של המגויסים כלוחמים היכולים לפעול בעורף האויב וכצנחנים, "בראשית 1944 הסיעו משאיות צבאיות את המתנדבים למבצע בכמה קבוצות קטנות מתל אביב הצעירה דרומה, בדרך החוצה את מדבר סיני. התחנה הראשונה היתה קהיר. גם שם שלטו הבריטים, ול־MI9 היה משרד בבניין שבחזיתו התנוסס שלט שעליו לא נכתב, מן הסתם, "בריחה ומילוט", אלא "בית ספר למחול". מכאן הוטסו המתנדבים לשדה תעופה משוחרר באיטליה, ואחר כך אל אזור הצניחה שלהם באדמת אירופה הכבושה. הכביש הצר בסיני מוקף שממה עזת רושם, ובתיאוריהם של הצנחנים והצנחניות מצטיירת הנסיעה כמו מעבר בין ממדים – ממציאות חיים אחת למציאות חיים אחרת, או אל מחוץ לחיים בכלל. בקורות המבצע ממלא מדבר סיני תפקיד דומה לזה שמילא בתנ"ך: מרחב שיש לחצות אותו כדי להגיע למקום אחר. אבל בסיפור יציאת מצרים הדרך הזאת מובילה מעבדות וממוות לחירות בארץ המובטחת. הדמויות בספר בחרו בחירה מעוררת השתאות לנסוע בכיוון ההפוך" (עמ׳ 10), כתב פרידמן.
למעשה, "המבצע יצא לדרך בזמן מפנה במלחמה. הרייך השלישי התחיל להתפורר, אבל עדיין היה רחוק מתבוסה. ברוסיה פרץ הצבא האדום את המצור על לנינגרד במחיר של יותר ממיליון חללים והתחיל להתקדם אט־אט אל ברלין. בבריטניה עמלו בחשאי על תכנון הפלישה לנורמנדי שיצאה לפועל כמה חודשים אחר כך. באיטליה הדפו הגרמנים את האמריקאים ואת הבריטים שנחתו באנציו. רוב יהודי אירופה כבר נרצחו, נטמנו בקברי אחים או נשרפו. בחלקים רבים של היבשת נראה שהרע מכול כבר חלף" (עמ׳ 10).
שתי דמויות בלטו מאוד בספר. הראשונה היא זו של חנה סנש, הצנחנית שלא שבה, אך היא מוכרת וידועה. השנייה היא דמותו של חיים חרמש, אחד הצנחנים. בתצלומים מ־1944, כתב פרידמן, חיים לא נראה כמו לוחם מי יודע מה. אבל הקצין הבריטי שהיה ממונה על המבצע, טוני סימונדס, גרס כי "הטיפוסים הצנומים, הרגישים, הביישנים, הם האמיצים ביותר במלחמה. לא הגורילות הענקיות שהבחורות מעריצות" (עמ׳ 14).
גיבור, כתב המחבר, "זקוק לנרטיב שמקנה חשיבות לפעולות ומשמעות למוות. בלעדיו, אי אפשר לעבור את הסף. נראה שהסיפור שמניע את חיים הוא זה שמגולם בשמו: סיפור של תחייה יהודית כפי שהטיף לה אנצו, מפקד השליחות, וכפי שהטיפו לה א"ד גורדון ונביאים ציונים אחרים של דת העבודה – חזרה לחיים פשוטים של עבודת אדמה. הסיפור הזה הוא שהביא את הנער הבורגני ההונגרי הכחוש מיהאי קאזאש לארץ ישראל ב־1940 באוניית המשא הדולפת ליבֶּרטאד, תוך התגרות גלויה במשחתות הבריטיות שצדו פליטים יהודים, ואחר הפך אותו לאיכר הלוחם חיים חרמש. קאזאש היה קורבן. חרמש הוא בן הארץ, נוקם. אם הוריו ושכניו לכודים באירופה, אם שלוש רכבות דחוסות בהם ובאחרים כמותם יוצאות יום־יום" (עמ׳ 17).
ואז, "האור הירוק מהבהב. סמל בריטי טופח על כתפו של חיים ופותח את הפרק הבא, ואולי האחרון, בחייו הקצרים. הכריך והקקאו החם מתערבלים בתוכו ועולים בגרונו. הוא מטיל את עצמו באוויר ומקיא בו־זמנית, והרוח מטיחה את הקיא בחזרה בפניו" (עמ׳ 18). מיד חש חיים את "המשיכה החזקה כלפי מעלה עם פתיחת המצנח, החופה הנפרשת מעל לראש, הרגליים המתנדנדות באוויר – מוזר, אבל כל אלה דווקא מרגיעים את הבטן ואת העצבים. חיים מנגב את הלחיים ואת הפה ולופת את רצועות הכתף" (עמ׳ 18). כך, צנח חיים ליוגוסלביה.
"חזק ומוצק. זהו האדם שמרחף עכשיו בין מטוס בריטי ליבשת כבושה בידי הנאצים. ארצו הישנה מתה מבחינתו, וזאת החדשה טרם נולדה. רבים מחברי הילדות שלו נעלמו במחנות הרצח התעשייתי. הוא מתעב את הבריטים על שהחזירו אל התופת פליטים נואשים שנמלטו מהנאצים, וזאת כדי לפייס את הערבים בכעסם; על שהפרו את הבטחתם לבית לאומי לעם היהודי דווקא ברגע שהדבר היה נחוץ כל כך; על שעלו על סיפון ליבֶּרטאד וכלאו אותו במחנה מעצר בעתלית, והוא הרי רק ניסה להציל את חייו. כמעט לא זוכרים עכשיו שהיריות הראשונות שירו הבריטים במלחמת העולם השנייה, ב־2 בספטמבר 1939, לא כוונו אל גרמנים, אלא אל אוניית הפליטים טַייגר היל, והרגו שני יהודים שניסו להגיע אל חוף מבטחים. חיים נשבע אמונים למלכם של הבריטים והוא לובש את המדים השנואים שלהם, רק משום שזאת הדרך היחידה להגיע אל מעבר לקווי האויב, בהתחשב בעובדה שליהודים אין חיל אוויר" (עמ׳ 18).
כשנחת ראה צל לפניו. "הצל מושיט יד ומציג את עצמו כסרג'נט גרנדוויל מהמודיעין הבריטי, אבל הוא מדבר אנגלית במבטא גרמני. הסרג'נט ממהר ומסביר שנולד באוסטריה ואינו צריך להוסיף שגרנדוויל אינו שמו האמיתי. רוב האנשים כאן אינם מי שהם אומרים שהם. הקצין שמפקד על המשלחת הבריטית, למשל, מייג'ור עם השם הסקוטי מקאדם, אינו סקוטי אלא צרפתי, קצין מנאמניו של דה גול שערק מצרפת של וישי; וליתר דיוק, על פי סימונדס מ־MI9, הוא ממרטיניק, הקולוניה הצרפתית באיים הקריביים" (עמ׳ 20).
פרידמן תיאר בספר את תלאותיו, הרפתקאותיו ומעלליו של חרמש כמו גם צנחנים אחרים. חסרו לי דמויות בולטות אחרות כמו זו של יואל פלגי, לימים מקים יחידת הצנחנים בצה"ל, ושל דן לנר, לימים אלוף בצה"ל ומפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים. אבל גם כך התוצאה מרתקת. בין היתר סופר כיצד הצטרף חיים חרמש לפרטיזנים בסלובקיה. יחידת יגורוב. כשחיילי האויב שבו ותקפו את עמדות הפרטיזנים "כאשר הגרמנים עולם מהעמק עם ארבעה טנקי טיגר בניסיון לכבוש תחנה בגבעות מצפון לברוסנו, חיים נמנה עם הפרטיזנים שהודפים אותם. שני לוחמים נהרגים, אבל מספר ההרוגים הגרמנים גבוה יותר – הוא סופר 11" (עמ׳ 204). בהמשך, כתב, "הפרטיזנים עדיין נמצאים ביער המושלג כאשר הגרמנים חוזרים. עכשיו חיילי האויב נעים בין העצים בסרבלי הסוואה לבנים. חיים מקבל את הפיקוד על כמה לוחמים נוספים והם מתחבאים בשלג, מחכים שהנאצים ייכנסו לטווח הירי, עוד לא, עוד כמה צעדים…" (עמ׳ 204). לבסוף, "כשהם פותחים באש, הגרמנים המבולבלים מתחילים להתרוצץ אנה ואנה ולנסות לאתר את יריביהם. חיים רואה חיל גרמני נופל" (עמ׳ 204).
אף שהספר עסק בצנחני היישוב במלחמת העולם השנייה הרי שהמחבר לא הצליח להימלט מהמלחמה הנוכחית, זו שפרצה ב־7 באוקטובר 2023. "כמה שבועות אחרי שפרצה המלחמה, בזמן שאותו צבא התכונן לפלישה קרקעית, ראיתי במקרה סרטון של מפקד גדוד הפונה אל חייליו לפני הקרב. בישראל שררה אווירה של רגשי נקם תנ"כיים, אבל הקצין הזה, לוטם פרן פרח, רצה להגיד משהו אחר. "מלחמה", אמר לפקודיו, "יכולה לרדד את הבן אדם ליצרים ולדחפים הכי נמוכים: פחד, אכזריות, אגואיזם, רוע. לשלול מאיתנו את כל מה שעושה מאיתנו בני אדם, את האנושיות" (עמ׳ 152). פרן פרח, שהוא חבר ומג"ד חי"ר במילואים בחטיבה 16, אמר לפקודיו כך: "אני רוצה לצטט לכם שיר", הוא אמר, "שכתבה אישה אמיצה. אישה שהיתה משוררת, היתה חקלאית, אבל כשהגורל של העם שלה עמד על הכף, היא צנחה מעבר לקווי האויב הנאצי במשימה עם סיכוי קלוש, כי היא האמינה שזה הדבר הנכון לעשות". הוא קרא להם את "במדורות מלחמה" של חנה סנש" (עמ׳ 152).
בזמן כתיבת הספר, סיפר פרידמן, "בני התאומים עלו מכיתה י׳ לי"א ואז לי"ב, ומועד הגיוס שלהם הלך והתקרב. בזמן שביקרתי בארכיונים וראיינתי אנשים, דוד שקורי, בנו של בעל המכולת בשכונה שלי וקצין בחיל ההנדסה, נהרג בעזה, וגם נועם חבה, בנו של בעל המאפייה, חייל בצנחנים. הירש גולדברג־פולין, בן של חברים שנחטף מפסטיבל הנובה, נרצח במנהרות חמאס. יובל שהם, בן של חברים אחרים, נהרג בטנק שלו. בני הלכו להלוויה של אח של חבר מהשכונה, ענר שפירא, שנרצח בנובה כשנלחם במחבלים בידיים חשופות, ואז הלכו להלוויה של מי שהיה מנהל בית הספר שלהם, יוסי הרשקוביץ, שנהרג בפיצוץ בית ממולכד. הם הלכו להלוויות ואזכרות ותוך כדי כך גם התייצבו לצו ראשון בלשכת הגיוס" (עמ׳ 154). זה כואב וקשה וגם נוגע. מה גם שהרשקוביץ ז"ל נפל כששירת בגדוד הצנחנים מילואים שבמסגרתו לחמתי אני בעזה ואזכורו בספר נגע קרוב מאוד לבית.
פרידמן, כדרכו, כתב ספר חקור היטב, כתוב מצוין שלא ניתן להניח מן היד.
