“השני למרץ 2016. טיול שנתי של כיתה ט'. המצפה המרכזי של מצדה
לומר את האמת, אני לא אוהבת טיולים שנתיים. כלומר, אני אוהבת טיולים, בדרך כלל אני עוקפת את המדריכים בטיולים כי הם מזדחלים בגלל הילדים או מכירה את רוב המקומות כבר או משתלטת על ההסבר ומסבירה בעצמי (לרוב להקלתו של המדריך). אבל להיות שלושה ימים שלמים, במדבר, באוהל, בחום הנורא, באוכל סביר או פחות (אם כי השנה היה אוכל מעולה) ועם 75% ילדים שאת לא אוהבת, טיולים שנתיים הפכו לסיוט. בעיקר בגלל הסיבה האחרונה. אבל יצאתי השנה, לכבוד זה שזה יהיה הטיול האחרון שלי עם שלושת החברות שכן יצאו לטיול ובכלל, עם השכבה הזו. וגם לא טיילתי הרבה בדרום.
באותו יום, השני במרץ, ישבנו במצפה המרכזי של מצדה שהיה כמעט ריק למפתיע מתיירים, שזה די עצוב. המדריך שלנו המשיך להסביר על נפילת המצדה על ידי הרומאים, תוך כדי שהכנסתי מילה או שתיים (אני מאוד אוהבת היסטוריה, ואת התקופה הזו בכלל). הוא הסביר איך מצדה הפכה למצודה הגדולה והעיקרית במרד של עם ישראל נגד הרומאים ואיך הרומאים בנו מתקנים ודרכים סלולות כדי להגיע לשם עד שכבר פרצו את חומות מצדה. קצת לפני זה, המורדים של בני ישראל הבינו שאין להם סיכוי לחיות מול צבא האלפים של הרומאים, שבעלי כלי נשק חדים ומשוכללים בעוד להם היו רק אלות מעץ וחרבות פשוטות. עמדו לפניהם שתי אפשרויות:
האחת, שהם יאבקו ברומאים עד שבסופו של דבר יובסו בכבוד ואלו שיישארו יובלו לרומא ויהפכו לעבדים והנשים לשפחות, משני הסוגים.
והשניה היא לקפוץ מאחד הצוקים שמקיפים את מצדה ולמות תוך כדי.
כידוע, הם בחרו באפשרות השניה וכך התבצעה ההתאבדות ההמונית במצדה, פרט לכמה נשים וילדים שנשארו בחיים והרומאים מצאו אותם שבסופו של דבר נכנסו למצדה.
לאחר מכן, המדריך שאל אותנו שאלה: אם אנחנו היינו נמצאים במצב הזה, מה אנחנו היינו עושים? קופצים, מתאבדים ושומרים על כבודנו או ממשיכים להילחם ולנסות לסבול את הדברים הנוראיים שיקרו אחר כך?
בזמן שהילדים האחרים התחילו לענות, אני עוד חשבתי. האינסטינקט הראשוני שלי בטח היה למות, לא הייתי יכולה לעמוד בכל הדברים הנוראיים שהיו יכולים לקרות לי שם- כל כך הרבה דברים משפילים ואיומים שאינני יכולה לתאר אפילו. אבל מצד שני, החיים עדין יפים וצריך לנצל אותם עד הסוף, להתמודד עם הקשיים והמוות, בסופו של דבר, מפחיד אותי מאוד.
עד שכבר גיבשתי תשובה, כבר עברנו לתחנה אחרת. אבל עדין חשבתי וניסחתי מחדש את התשובה שלי במוחי.
ועדין לא מצאתי תשובה החלטית לגמרי.
יש סיכוי שכבר שמעתם אותי מדברים על השאלה הזו בעבר, אבל היא פשוט לא יוצאת לי מהראש ואני חושבת עליה הרבה. למות, או לא למות?
והספר הזה עורר בי שוב את השאלה הזו, ולא רק בגלל הדימיון של העולם לרומא העתיקה, אלא כי הדמות הראשית נמצאת במצב דומה ואם אני בכלל הייתי שורדת באת כל מה שקורה שם. אז השאלה הזו בטח היתה עומדת על הפרק.
*
חיכיתי לספר הזה הרבה זמן. שמעתי עליו הרבה דרך המקבילה האמריקאית של סימניה- goodreads שאני מסתכלת שם על ביקורות של ספרים באנגלית ובוחרת מה לקרוא באנגלית משם ודרך היוטיוב. כולם התלהבו מהספר, מצאתי מעטים שאמרו שהוא גרוע. אבל לא קניתי אותו כי פחדתי מהאנגלית הקשה שלו וידעתי שבסופו של דבר יתרגמו אותו.
ואז, לפני ארבעה ימים בערך, הלכתי לאחת חנויות הספרים כדי לקנות לחברה מתנת יום הולדת. הלכתי לכיוון מדף החדשים שאני סורקת לעיתים קרובות. פתאום עיני קלטו את אותה כריכה שאמרתי שבטח ישנו כי היא יפהפייה ולאחרונה משנים כל ספר עם כריכה יפה, עם אותו שם של המחברת ושל הספר. התחלתי לקפוץ ולצווח "הוא תורגם!" כמה פעמים עד שהמוכרות הביטו בי וביקשתי סליחה. כמובן שקניתי אותו. בדיוק חשבתי עליו לילה לפני זה ונזכרתי כמה אני רוצה שיתרגמו אותו. והנה הוא היה בידיים שלי, וחשבתי כמה מדהים הוא עומד להיות.
והוא לא אכזב אותי בכלל.
מי שקרא כמה ספרי נוער לאחרונה בטח שם לב למשהו שחוזר על עצמו. כלומר, יש הרבה, אבל הדבר הראשי הוא שיש גיבורה ראשית שהיא כמו שאומרים באנגלית "באד-אסס" שלא צריכה אף אחד, עקשנית, אמיצה ובעלת ביטחון, צינית, חכמה, ערמומית ומבינה בכלי נשק.
אני מאלה שתומכים בזה, אני אוהבת שעכשיו סוף סוף מראים שגם נשים יכולות להיות קשוחות וחזקות בלי אף בן לצידן (אם כי אחר כך הן בטח מתאהבות במישהו. או שניים). זה נותן לי דוגמה למה שאני רוצה להיות וגם לעוד בנות שאני יכולה להרגיש מחוברת אליהן ושיש לי משהו משותף איתן ושלא אכפת להן מאיפור, בגדים וכל מיני דברים אחרים שהם יותר של בנות.
אבל מצד שני, לא כל בת היא בעלת ביטחון עצמי, אמיצה ברמה בלתי אפשרית וספורטיבית. לא. בזה אני בכלל לא דומה להן. אני אדם מסוגר ומופנם, שמרשה לעצמו להיות ציני לפעמים, אני פוחדת מכל כך הרבה דברים וחוששת כל כך, אני לא חזקה ויכולה לעמוד נגד פצצות ובטח לא יכולה לירות בחץ וקשת או בחרבות או להיות ספורטיבית בכללי חוץ מבריצה ואני לא יכולה לסבול מכות, כוויות וקרבות בלי להתבכיין פעם אחת, כי זו אני. וגם הרבה אחרות. יש בנו חסרונות, אנחנו לא עד כדי כך חזקות, כמו שאף בן לא חזק עד כדי כך. יש בנו חששות, פחדים, אפילו מעט זלזול בעצמנו ואנחנו, או לפחות אני, לא יכולה להתנתק מהם.
הגיבורה הראשית בספר הזה , לאיה, היא לא עד כדי כך קשוחה כמו שיש לאחרונה: היא בכלל לא מושלמת, היא לא אדם ציני במיוחד או כזה שלא מסתדר עם אנשים אחרים, היא חוששת, יש לה פחדים שמאיימים לבלוע אותה, היא מעט אנוכית, יש לה קולות סותרים בראש, היא לא חזקה פיזית או יכולה לסבול התעללויות בלי לבכות פעם או שתיים והיא לא מבינה בעלי נשק בכלל, אבל יש בה כוחות רבים כל כך וחוזק רב כל כך והיא מוכנה לעשות הכל- ללכת נגד כל האינסטינקטים שלה- רק כדי להציל את אחיה.
וזה מה שאני אוהבת בה; שהיא לא משולמת בכלל, אפילו יש כאלה שהיא עיצבנה לפעמים (אם כי אותי היא לא) ושהיא מוכנה להיאבק שביל משהו חשוב, בשביל מישהו אחר. וגם אם אני בטוחה שהייתי אנוכית יותר, אני אוהבת אותה כי היא לא מושלמת בכלל, ואני יכולה לדמיין אותה בעולם שלנו. היא אדם בעל חולשות, וזה מה שחשוב לי. ולכן אני חושבת שהיא אחת הדמויות הנשיות החזקות ביותר שיצא לי לקרוא עליהן לאחרונה.
בכלל, הדבר העיקרי שאהבתי בספר הזה היו הדמויות. כולן מפותחות ונוגעות ללב, ואפילו בדמויות שאני שונאת, גיליתי צד אנושי וכואב, אפילו מרקוס המגעיל. אהבתי את כל הדמויות (חלוץ ממרקוס ולפעמים את הלן), לכולם היו מטרות ושאיפות וצדים רכים ופגיעים לצד צדדים חזקים יותר, כמו זאק אחיו התאום של מרקוס שנגרר אחריו ורק רוצה לדעת מי הוא בלי מרקוס, איזי החמודה והביישנית שרוצה חופש וחברה במקום החשוך שבו היא נמצאת, הטבחית שנראית רעה בהתחלה ומסתירה סודות אפלים לצד צד טוב, הלן שיכולה לעלות את הסעיף אבל עושה הכל למען האהבה, אליאס (עדין לא הבנתי איך אומרים את שמו לגמרי. התבלבלתי כבר מכל הגרסאות ששמעתי) שרוצה להיות חופשי ומשוחרר מכל הרצח ותאוות הדם שעליהן גדל. וכל הדמויות האלו, ועוד רבות, מייצרות את הספר המקסים הזה.
עוד משהו שאהבתי זה שהסופרת לא מקלה על הקוראים שלה וחושפת דברים רעים ונוראיים, גם אם הם זוועתיים, בניגוד למה שקורה ברוב ספרות הנוער של ימינו שמנסים "להקל" על הקורא לפעמים ולחסוך ממנו דברים נוראיים שקורים בימינו. אבל לא, הספר הזה לא חוסך בזה ומציג את הצדדים הנוראיים של אונס ותשוקה, תאוות בצע, שחיתות ורוע לב.
נוסיף לכך גם את העלילה המעולה שהפתיעה אותי כמה פעמים, כתיבה מעולה, שתי נקודות מבט שמוסיפות עוד לסיפור ומספרות דברים שאולי סופרו לפעמים קצת מנקודת המבט של הדמות השניה אבל גם של הדמות שמספרת- מעטים הספרים שבהם שתי נקודות המבט מסופרות טוב כל כך, מעט רומנטיקה תרגום נהדר, כריכה מהפנטת שאני כל כך שמחה שלא שינו ועולם ושיטת קסם ייחודית.
יש כאלה שהשוו את הספר לסדרת "אגדה" של מרי לו בגלל כמה מאפיינים שבאמת היו דומים. אבל אני לא חושבת שהם דומים. בעוד אגדה היה בשבילי היה ספר של שלושה כוכבים (אכתוב עליו יום אחד) שהדמויות היו בו שטחיות,האהבה היתה מהירה מידי, העלילה טיפוסית וחסרת הפתעות מיוחדות ועולם שכבר חזרתי אליו כמה פעמים, כאן קורה ההפך. אפילו האהבה, שלצערי הרב שוב יש מרובע (!) אהבה, אינה מהירה וניתחת בלי שום מקום בפרצוף. היא מתפתחת, מרושעת יותר, מסובכת יותר, איטית ואמינה, שקורים בה הרבה יותר דברים מאשר האהבה- שנדחקת לצד, בדיוק כמו שאני אוהבת וכמו שראיתם שניקדתי אותו. וכמו שאמרתי, למרות שיש שם את מרובע האהבה השנוא שאני לא סובלת בעיקר כי מרובעי ומשולשי אהבה לא אמינים, הם נעשים כאן בצורה טובה שאפילו תורמת לעלילה ולא סתם נדחפת. אהבתי שלספר לקח זמן ואת המקום שלו להתפתח, לפעמים אני מוצאת את הקטעים האטיים וחסרי האקשן כקטעים המעניינים ביותר. אם כי בטח זו רק אני, יש כאלו שזה מציק להם.
אני כל כך שמחה שקראתי את הספר הזה, ספר של 444 עמודים (בהתחלה שזה יהיה 480 וכשגיליתי שלא אז היה לי משבר קטן) שהצלחתי לגמור בשלושה ימים (אני מהקוראים האיטיים), שריתק אותי, ששבה אותי, ששנאתי את עצמי שספיילרתי לי אותו בטעות, שלא יכולתי להתנתק ממנו, שהיה מסעיר ומיוחד כל כך. למרות שזה רק החודש השלישי לשנה, אני חושבת שזה בטח יהיה מהספרים האהובים עלי השנה. וכשיצא ההמשך באנגלית עוד כמה חודשים, אני לא בטוחה אם אחכה לתרגום שלו או לא, אבל יש לי את התחושה שהוא יהיה מדהים לא פחות מזה.
*
ומה אתם הייתם עושים במקום המורדים, קופצים או נשארים?
"החיים מורכבים מהרבה אירועים חסרי משמעות. ואז יום אחד, רגע אחד בודד יכול להכריע כל שניה שבאה אחרי זה."”
