ביקורת ספרותית על הניצוץ שבאפר - הניצוץ שבאפר #1 מאת סבה טהיר
ספר מעולה

---

אני חושבת שהרבה אנשים יבינו אותי כשאני אומר שהספרים הכי טובים הם הספרים שמצליחים לעורר בנו רגשות חזקים. המועדפים עליי הם בעיקר ספרים שגורמים לי להיות מאושרת וממלאים אותי בהתרגשות, או להפך, ספרים שקורעים לי את הלב וגורמים לי לבכות. 'הניצוץ שבאפר' לעומת זאת, גרם לי להיות כועסת. לא, לא כועסת - זועמת. זעמתי, נבהלתי, שנאתי. ולעזאזל, זה היה מדהים.

אתם מכירים את הספרים הנדירים האלו שבמהלך הקריאה הלב שלכם פועם במהירות? אלו שלוקחים אותכם מתוך העולם האמתי ואז אתם חייבים להזכיר לעצמכם אחר כך שהכל זה רק משהו בדיוני, אחרת אתם לא תצליחו לישון בלילה? בשבילי, זה היה אחד מאותם ספרים. כל דבר בספר הזה היה מרתק, מהדברים האיומים והנוראים שקרו בו ועד שני משולשי האהבה (מרובע אהבה?)

כן, זה נכון. לא אכפת לי בכלל שהיה בספר הזה משולשי אהבה. זה היה נראה כמו משהו פשוט מאוד שמונח על רשת גדולה וסבוכה של יחסים. בכל מקרה, זאת לא הייתה בחירה בין בחור לוהט ראשון לבין בחור לוהט שני. היו דברים הרבה יותר חשובים על הפרק, וכל דמות הייתה מאוד מיוחדת ומפותחת שאני חששתי מאוד לגורל שכל אחת מהן.

הסיפור הזה מסופר משני נקודות מבט, האחת היא של לאיה. לאיה שייכת לעם המלומדים, לאותם אנשים שאימפריית הלוחמים שולטת בהם. רבים מהם עניים, אנאלפביתים ואפילו משועבדים. כשאחיה נאסר בעוון בגידה ועונה על ידי המסכות (חיילים רעולי פנים) היא מבקשת את עזרתה של המחתרת. עם זאת, אנשי המחתרת לא מוכנים לעזור לה ללא תשלום, הם דורשים בתמורה לשחררו של אחיה את עזרתה של לאיה. היא חייבת להיכנס לצוק השחור - האקדמיה הצבאית, בכדי לרגל אחר המפקדת. נקודת המבט השנייה היא של אליאס - בנה של המפקדת.

תחילה, נסתי לעשות השוואה בין הספר הזה לבין 'אגדה', אבל בכל זאת אני אוהבת את הספר הזה הרבה יותר. אני לא חושבת ש'אגדה' הוא ספר משכנע, מהיר או רע כמו הספר הזה. אך למרות ההנחה הדומה - הספר הזה מתקדם להרבה כיוונים חדשים ומרגשים, כולל הגעתם של יצורים אמינים שהיו בעבר רק מיתוס.

הזכרתי מקודם את הזעם שלי ועכשיו אני עומדת לפרט עליו קצת. הספר הזה מגעיל. העולם הזה מגעיל. המפקדת - הכלבה מהגהנום של המחנה, אדם חסר נשמה וכל כך רע. ישנם בספר הזה עינויים, התעללות בילדים ואונס (לא מצוינים כל הפרטים, אבל הקורא מצליח להזדעזע מספיק גם בלעדיהם) כל הדברים האלו גרמו לי ממש לחשוש לגורלה של לאיה כשהיא מתגנבת בכדי לרגל אחר המפקדת. קשה שלא להרגיש זעם מפני חוסר ההגינות בספר הזה ובמקביל להרגיש גם חוסר אונים בגלל שאי אפשר לעצור זאת. עבר הרבה מאוד זמן מאז שקראתי ספר שעורר בי רגשות כאלו.

ובכן, נהנתי מאוד לקרוא את 'הניצוץ שבאפר'. אהבתי את זה שהדמויות מגוונות, את זה שלאיה היא לא עוד דמות ראשית טיפוסית אלא בסך הכל ילדה מפוחדת שפועלת נגד כל אינסטינקט בכדי להציל את אח שלה. אהבתי את השימוש בנבואות ואת זה שאליאס תמיד מחפש אמת ורוצה לדעת מה הדבר הנכון ביותר לעשות. אני בהחלט יכולה לראות אנשים שיטרפו את הספר הזה ולאחר מכן יהיו נואשים לעוד.

"השירה היא נהר המתפתל בחלומות ספוגי הכאב שלי, חרישית ומתוקה, מחלצת זיכרונות של חיים שכמעט שכחתי, החיים שלפני הצוק השחור. שיירת המשי המתקדמת לאיטה במדבר הנוודים. חברים למשחקים, משתובבים בנווה המדבר, צחוקם מצלצל כפעמונים. טיולים בצל עצי הדקל עם מאמי רילה, קולה יציב כזמזום החיים במדבר סביבנו. אבל כשהשירה נפסקת החלומות נמוגים, ואני שוקע בסיוטים. הסיוטים הופכים לבור כאב שחור, הרודף אותי כתאום נקמני. דלת של חשכה לופתת נפתחת מאחורי ויד תופסת את גבי, מנסה לגרור אותי. ואז השירה מתחילה שוב, חוט חיים בשחור האינסופי, ואני מושיט יד לעברה ונאחז בה בכל מאודי."

» ביקורות נוספות של Cat
» ביקורות נוספות על הניצוץ שבאפר - הניצוץ שבאפר #1