ביקורת ספרותית על בית הקפה של נורה אפרון מאת ורד שנבל

---

יש ספרים שלופתים אותך ושואבים את כל כולך אל תוך העלילה,עד שאתה מרגיש שאתה ממש שם.חלק מהסיפור.
כמו הספר הזה.ולא בגלל שהספר הוא רחב יריעה,או איזה יצירה מופלאה וחד פעמית. לא. דווקא בגלל דוק העצב המלווה את הסיפור לכל אורכו,כמו חוט סורר שנפרם ממכפלת המכנסיים,ומשתרך אחריך בעקשנות. בגלל הרגישות העדינה שבה הוא כתוב.בגלל האהבה הניכרת בכתיבה לניו יורק,בגלל האהבה הניכרת בכתיבה כלפי בעלי חיים,ובגלל שאתה מבין תוך כדי קריאה שהסופרת יודעת דבר או שניים על לב פצוע,על לבד,על תלישות.(ובעצם מי מאיתנו לא?)

נתפסתי לספר כבר למראה הכריכה הכל כך מספרת סיפור בעצמה,עוד לפני תחילת הקריאה.
זוג המשקיף מחלון חדר השינה שלהם אל העיר ניו יורק. לפי הטיית ראשה של הבחורה ,ומבלי לראות את הבעת פניה,רואים שהבחורה מתבוננת בסקרנות.שניהם בבגדי שינה, בצד החדר עומד תנור רדיאטור,משדרים איזו אינטימיות מהקן החמים שלהם,אל מול המראה שבחוץ.גורדי שחקים מעוטרים בפתיתי שלג.החמימות מול הקור.הקטן ,האיטימי,אל מול הגדול,המנוכר.

שלושה ישראלים,ניסן,ליב,ואיילנד,וכלב אחד -סנדי-המתואר בכל כך הרבה אהבה ואנושיות-כל אחד מהם ארז את מטלטליו,ואת ליבו הפצוע,כל אחד מסיבותיו הוא,וקבעו את מקום מושבם בניו יורק.העיר שהכי קל להיטמע בה,להתחבר לכאב מבלי לספק הסברים,ומבלי להרגיש לא בנוח בבדידותך.שם זה בסדר לחבור לכאב שלך.
לגורל דרכים משלו,וכנראה השלושה היו צריכים להרחיק עד ניו יורק כדי למצוא האחד את השני,ולחבור אחד לשני.מפגש שגרם לשריון שעטו שלושתם על ליבם לנשור,להיפתח אחד כלפי השני,ולתת לרגש דרך להתגנב פנימה,בחזרה למקום שאליו הוא שייך.בתוך ליבם.לתת לאהבה מקום.

בדידות היא לא מילה גסה,וורד שנבל מוכיחה לנו בכתיבתה הנפלאה שלפעמים היא גם פתח לדברים טובים. ורד שנבל עושה לקורא סיור במחוזות הבדידות,מפגישה את הקורא עם דמויות כל כך מלאות ומוחשיות,שכסיימתי את הספר רציתי ממנו עוד.

מאוד אהבתי.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על בית הקפה של נורה אפרון