"רבה הדאגה לתמונות ופסלים
ואוצרות אמנות פן יופצצו.
אך אוצרות אמנות של ראשי עוללים
אל קירות וכבישים ירוצצו" (נתן אלתרמן, 1953)
לפי הערכות, יותר ממאה אלף יצירות אמנות נגזלו מבתיהן של משפחות יהודיות, בשנות מלה"ע השנייה, ע"י הצבא הנאצי, באירופה. עיקר מעשי הגזל האמנותי הללו אירעו בגרמניה, אוסטריה, גם שבדיה. רבות מהיצירות התגלגלו לידיים זרות, חלקן למוזאונים.
לאחר איחוד הגרמניות בשנת 1990, נכתבו הדברים הבאים: "ברור לכל כי אין כפרה לרצח ולהשמדה, אך במשך השנים ובמיוחד בחוק הרכוש שהתקבל בעקבות איחוד גרמניה בשנת 1990 ניתנה גושפנקה חוקית לעיקרון של השבת הרכוש שנגזל". (מתוך נספח לחוק המשפט הגרמני)
בעקבות החוק הזה, בשנים האחרונות, התנהלו ומתנהלים כמה הליכים משפטיים, באמצעותם תובעים צאצאי משפחות יהודיות, בחזרה את רכושם האמנותי שנגזל. התביעות הן בעיקר כנגד המדינות בשטחן פעל הצבא הנאצי.
"האישה בזהב" הוא דיוקנה הראשון (1907) של אדלה בלוך-באואר, יצירתו של הצייר האוסטרי גוסטב קלימט. (דיוקן שני שלה צויר על ידו בשנת 1912). "האישה בזהב" וחמש יצירות נוספות, כולן של קלימט, נגזלו מבית משפחת באואר-בלוך בשנת 1940 בוינה.
הרומן ההיסטורי האישה בזהב, הוא סיפורה של אדלה בלוך, ילידת 1881, בת למשפחה יהודית מתבוללת חלקית ורבת השפעה בוינה התוססת של לפני המלחמה, וסיפור המאבק להשבת "האישה בזהב" לידי בעליה.
באופן סוחף, קריא ומרתק גם נעים, מלווה הספר בחלקו הראשון, תוך מתן תיאור רקע של יהדות וינה רבת ההשפעה על חיי העיר התוססת, החל משנת 1898 ועד ל1940 ("כל מי שרוצה לעשות משהו בווינה או מחפש קהל והערכה, תלוי בבורגנות היהודית", כך כתב הסופר שטפן צווייג), את קורות בניה של משפחת בלוך-באואר, לפני המלחמה ובמהלכה. את שרידי המשפחה – גם אחריה. את ההיכרות ומערכת היחסים המורכבת שנוצרה בין אדלה המקסימה, בת המשפחה, לבין הצייר קלימט. וכן את סיפור הדיוקן.
חלקו השני של הרומן מתאר אף הוא באופן סוחף ומרתק את התהליך המשפטי הארוך, המתסכל, אותו ניהלה מריה אלטמן (כבת 80 בהגשת התביעה), צאצאית המשפחה ואחייניתה של אדלה בלוך. מריה, ניצולת המלחמה, היא תבעה את מדינת אוסטריה בדרישה להשבת הרכוש האמנותי המשפחתי לידיה. הכול בעזרתו של עורך הדין רנדול שנברג, אף הוא בן משפחה. התביעה התנהלה ראשית במסגרת מערכת המשפט האוסטרית, אך כשזו נחסמה בשל הצורך לשלם 1.6 מיליון דולר כאגרת משפט (שווי התמונות הוערך בכ-135מיליון דולר), ורגע לפני ייאוש השניים הם החליטו להמשיכה או לחדשה במסגרת מערכת המשפט בקליפורניה, שם התנהל הדיון בסוגייה עד לסיומו ועד להכרעת דינם של הציורים, 68 שנים לאחר מעשה הגזל הנתעב.
ששת היצירות המדוברות הגיעו ממש עם תום המלחמה לידי המוזאון הלאומי בוינה, שם הוצגו כל השנים.
במקביל לתיאור המאבק המשפטי של מריה אלטמן (שבעצמה נמלטה מאוסטריה לארה"ב בסמוך לפרוץ המלחמה, ושם חיה עד ליום מותה) נפתח לקורא צוהר גם אל תהליך נוסף שחוותה, תהליך אל תוך עצמה, עם הגעתה אל וינה עיר מולדתה, היא חוזרת אל כל שהדחיקה מהיום בו ברחה והשאירה את בני משפחתה מאחוריה אל מותם. היא חווה נגיעה ומפגש עצמי עם ייסורי המצפון שהודחקו אצלה כל השנים. עם הכאב, הגעגועים, הבדידות, עם זיכרון בני משפחתה – גם את כל אלה הדחיקה. עם הניסיון להשיב לרשותה את היצירות, למעשה היא כמו מנסה להשיב אליה את דודתה (ולא תמיד ברור מה יותר משמעותי עבורה). עד לתחילת דיוני המשפט בווינה היא לגמרי נרתעת מעצם המחשבה על האפשרות לשוב ולו לרגע לאוסטריה מולדתה. היא לא התכוונה לשוב לשם לעולם, אף לא לרגעים בודדים – לא אל העיר, לא אל בית ילדותה, לא אל הזיכרונות, אל המראות, אל התמונות – ההכרח להגיע בשל דיוני המשפט הובילו אותה גם לשם, אל בית ילדותה, אל המראות – אל הבזקי תמונות של עברה. אל ההתמודדות עם ההדחקות.
אדלג על פרטי החלק הראשון ופרטי ההליך המשפטי לטובת הקוראים העתידיים, רק אציין שמאז שנת 2006 מוצג הציור "האישה בזהב" במוזאון לאמנות ה- Neue Galerie בניו יורק.
*********
לסיום, ממליצה בחום גם על הסרט המצוין "האישה בזהב". הספר והסרט משלימים יחדיו תמונה טובה, מלאה ומקסימה של כל הפרשה הזו.
*********
פינת העשרה בקטנה:
פרשת גרליץ - מזה חודשים ארוכים מתנהל בבית משפט בברלין, הליך משפטי מתוקשר מאוד, בו תובע גרליץ, בן למשפחה יהודית שרובה נספתה בשואה, בחזרה לרשותו את היצירות שנגזלו לטענתו מבית משפחתו ע"י הצבא הנאצי בתחילת המלחמה.
גרליץ מנהל הליך כפול: תביעה אחת כנגד ממשלת גרמניה, בשטחה נגזלו יצירות האמנות. תביעה שנייה כנגד ממשלת שוויץ, היצירות ששייכות לטענתו למשפחתו, נמצאות בשנים האחרונות בידי המוזיאון לאמנות בברן, שוויץ - שם הן מוצגות – המוזיאון מצדו טוען לבעלותו עליהן.