ביקורת ספרותית על שטוקהולם מאת נעה ידלין
ספר בסדר

---

נאמן להתחייבותי הדי-אווילית לעצמי לסיים כל ספר שאני מתחיל, מתוך איזשהו כבוד עלום לכותב (מי-ישמע מי אני ומה אכפת לו ממני – אם הוא בחיים בכלל), הצלחתי עם השנים להמציא לעצמי כמה "שיטות" במטרה לצמצם את הסיכונים. למשל: לא לרכוש ספרים של סופרים שלא היה לי איתם חיבור טוב בפעם הראשונה; כאלה שכותבים על נושאים שאינם כוס התה שלי ובעיקר כאלה שסגנונם אינו מייצר אצלי סקרנות כלשהי ו/או אתגר 'לנבור מעבר', כלומר – רצון להתחקות אחר סיפורם האישי ומקורות היצירה שלהם. מבחינתי, מעטים הספרים שנכתבו יש מאין ויותר סביר –לא חכמה גדולה או גילוי מרעיש- שמתקיימים קשרים רבים בין הביוגרפיה של כל אחד ובין הרקע והמסד לכתיבתו. בקיצור: קריאת ספר אינה מסתיימת אצלי עם קריאתו. מין אובססיה קטנה שכזו.

כך שהפתעתי את עצמי די בגדול עם רכישתו של ספר נוסף פרי עטה של נועה ידלין, בפרט שלפני שש ומשהו שנים די קטלתי את הקודם שלה, "חיי מדף". חשתי שידלין, כמו גם סופרים ישראלים נוספים 'מהדור שלה', מערבבים כתיבה ריאליסטית עם ניסיון כמעט אובססיבי להעלות בכל ספר נתון כמה שיותר הגיגים מחיי היומיום שלהם, חכמת רחוב של צומת שינקין-אלנבי פחות או יותר, והעלילה שלא לומר ההיגיון בעלילה, פחות חשובים. יש כאלה שעושים זאת במודעות גמורה, למשל אילן אייטנר, שאני דווקא מאוד אוהב: זה בנאדם שבא להגיד לנו – שמעו, יש לי פה כמה תובנות מצחיקות על חיי כרווק תל אביבי והסיפור מסביב הוא לא גדול או משמעותי וגם לא סביר שיותיר חותם על הדורות הבאים. שויין, אני יודע ואל תתרגשו. ויש לעומתו אחרים, נועה ידלין למשל, שמפציעה אחת לכמה שנים עם עלילות בעלות נראטיב בעייתי - אין עולם מחוץ לכמה רחובות בתל אביב, שבהם חיים בעיקר אינטלקטואלים מזדקנים שבחירתם המודעת בבדידות כמעט מיזנטרופית ראויה אם לא להערצה לפחות לכבוד ההדיוטות, כלומר כולנו. ואיך כל זה מסתדר עם 'תרבות' ארוחות החג ההמוניות בפריפריה? אין לי מושג וכנראה שגם לא לנועה ידלין. אגב, גם טרומן קפוטה כתב עלילות ריאליסטיות, אבל איזה הבדל. כמו להשוות בימבה למרצדס. מוחק את השורה האחרונה.

גילוי נאות: לא הייתי רוכש את הספר אילולא הוצע לי במחיר מוזל ברגע האחרון טרם יציאתי את החנות, בקופת 'צומת ספרים' מרכז ביג באר שבע, אחרי שהוצאתי שם בוחטה נאה על ספרים, דיסקים ולוחות שנה לחג. כל אחד מבני המשפחה קיבל הפעם משהו לאינטלקט ומשהו לגוף. נובלס אובליג'. בקיצור, קניתי – לא נקרא?...

עכשיו אני כמה שעות אחרי עינוי קטן וזאת על אף מאמצים כנים לגשת לספר ללא גאווה או דעה קדומה. רוצה לומר: קיוויתי להיות מופתע. לא צלח. מלבד אותו עניין פרובלמטי שכבר הסברתי למעלה ובכמה מסקירותיי האחרות, הוסיפה הפעם ידלין כמה דברים שעשויים היו, מבחינתה לפחות, כנראה, לייצב את הספר במציאות עכשווית וספציפית. הגיבורה שירתה בלהקה צבאית עם שולה חן. היא מכירה –בין השאר- את דוד גרוסמן, עמוס עוז ואתגר קרת והיא מצטטת –ולא רק היא- ספרים וסרטים מהשנים האחרונות ממש, כנ"ל זוכים ישראליים בנובל. ניים-דרופינג אול דה-וויי. מהיכרותי עם סגנונה של ידלין, ישמצב סביר להניח שיש פה קטע מודע של הפוך-על-הפוך, מציגה תופעת ניו-אייג' מוכרת אך בעצם מגנה אותה, אבל לך תדע. אותי זה הטריד. כאילו אומרת לנו הקוראים – הסיפור שלי אמין, הנה... לא מספיק היה למקם את העלילה בזמנה באמצעות, אני יודע?, תיאור המאורעות בארץ (או במדינת תל אביב) או ציון השנה? פחות אנשים יקראו את הספר ללא הידיעה שהגיבורה מכירה את שולה חן? מוזר. ת'אכלס, אי אפשר לטעות בתקופה ולו רק עקב מספר פסקאות העוסקות בעלות הדירות המטורפת במרכז. אנשים לא מפגרים עד כדי כך. לי זה הזכיר את מבול 'הווידויים' ברשתות החברתיות של אנשים שכתבו אחרי מותו על שלוש הדקות האינטימיות שלהם עם שמעון פרס. גם אני. ולך תוכיח כעת שכל זה בכלל קרה. אין עדים נוספים מלבדם הרי. ומה זה חשוב בעצם.

עוד נקודה בעייתית בספרה של ידלין היא נטייתה למלא עמודים שלמים בדיונים בין דמויות, שתרומתם לקידום העלילה מפוקפקת לכל הפחות. אתה מקווה –למשל- שהוויכוח בין זוהרה ובין יהודה בנוגע לרגשי נחיתות יפציע באיזשהו שלב, יבהיר משהו בעתיד, אבל זה קורה, אם בכלל, בשולי השוליים. כמו החלוניות הקופצות לך באמצע תרגול באנגלית באתר "אוח" של משרד החינוך: גם הבן שלי, כיתה ט', יודע שאין להן משמעות אמיתית וסוגר אותן במהירות של רפלקס מותנה. שיא גינס. בסוף הספר יוצא מעל 400 עמודים, אבל זה כולל הרבה מים, קמח ומונוסודיום גלוטומט.

לא מאוד אהבתי. לסיכום. לא יתכן שכל יצורי הבריאה בעולם –או רובם- הם אינטלקטואלים, מתוחכמים, בעלי טעם טוב בתרבות ואומנות, שאומרים תמיד את הדבר הנכון, שלא לומר (פירוש שלי והאחריות עליי!) – אשכנזים-לבנבנים מהשמאל הליבראלי. מניסיוני האישי אני יודע מעבר לכל ספק: גם אצל כאלה מסתתר תמיד איזה ערס שבטי קטן (מעיד על עצמי, כן?) וחבל –לפיכך- שהוא אינו זוכה לייצוג כלשהו בספריה של ידלין. אם כבר בריאליזם עסקינן.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על שטוקהולם