ביקורת ספרותית על היעלמות מאת איזבלה בוסי-פדריגוטי
ספר בסדר

---

הספר הזה עורר בי הרבה מחשבות. לאו דווקא דברים שלא ידעתי. הוא מעורר מחשבות על אותם דברים שאנחנו לא מופתעים לשמוע. התשתית עליה בנויים הסיפורים והסרטים, אנחנו צופים בהם ומפרשים לעצמנו "היא מקנאה" "הוא מתחבל תחבולות" "אלה חורשים רע". איך אנחנו יודעים את זה? הרגשות וההתנהגויות שאנחנו מפרשים, עתיקים כמו ההומו סאפיינס, ומורכבים - או פשטניים - כמוהו.

פאולו נעלם בלי להשאיר עקבות. הוא יצא בבוקר כדרכו לעבודה ולא הגיע לשם. הסיפור מסופר על ידי האנשים שהיו קשורים אליו, כשכל מספר בונה לו תמונת עולם איתה הוא חי. לפאולו - שהוא בן למשפחה אמידה ואצילית בשקיעה - יש אם מעריצה, אחות ואח, חבר ילדות, ארוסה נוכחית וארוסה קודמת. לכל אחת מהדמויות יש תמונת עולם שהיא מנסה לבסס, תמונת עצמה שהיא מנסה להפיץ, הסבר להיעלמות שהיא בונה בשקדנות ומקפידה לחזק את היסודות.

פדריגוטי מספרת בסיפורה על המשפחה האיטלקית, כפי שהיא נתפסת בעיניה. החברה הזו - לפחות לפי הספר הזה - היא חברה מטריארכלית, בה לנשים, במיוחד לאמהות, כוח רב והן משתמשות בכוח הזה בעיקר כדי להאדירו. לפדריגוטי אין דעה טובה במיוחד על האנושות. דמויותיה קטנוניות וחמדניות, עוסקות בעיקר בקנאה ובהרגשת אשם. כשקראתי את זה אמרתי לעצמי "ברוך שלא עשני איטלקיה" המחנק שהסביבה האנושית הזו גורם, מעיק על הקוראת.

והספר? קצת פשטני. חשבתי שהסופרת רוצה להוסיף לקורא עוד ועוד אינפורמציה "מפלצתית" לכאורה, ולהפוך אותו לסוג של שופט. הכתיבה טובה - פדריגוטי, לפי הכריכה האחורית, היא עיתונאית העוסקת בנושאי תרבות ופולקלור בעיתון הנפוץ ביותר באיטליה (לאו דווקא עיתון לאיטלקים חושבים...) - הנושאים שהיא מעלה מעניינים אבל הספר - קטן ממדים וקצר - לא מצליח להתרומם, והשאיר אותי בהרגשת אדישות חמצמצה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על היעלמות