ביקורת ספרותית על על החיים ועל המוות מאת גדעון תלפז
ספר טוב

---

בספר זה נפרש סיפור חיים של משפחת הכותב, גדעון תלפז, החל משנות השלושים של המאה העשרים, דרך מלחמת העולם השנייה ועד סוף המאה.
עיקרו של הסיפור בפתח תקווה, וסיומו ב.. פתח תקווה. וכולו בעיניים של הילד,הנער, הרואה וחש הורים מאושרים ותקופה מאושרת, של הסתפקות במה שיש, פטריוטיות ושייכות על כל הניואנסים, התפניות והקשיים שבה.
חלק זה מוגדר חיים.

שני פרקי מוות כולל הספר: האחד שינויים באב החזק, המתפקד, הכל יכול, והשני גוויעת האם.

הספר בעצם הוא גלעד, כתוב יפה לתקופה, מלא בהתבוננות של בן, בדמויות מרכזיות בחייו, בגלעין ומעטפת של דודה שרה ובתה תמר.
למרות שתמר, שמהווה מוקד מנחה ומכוון לגדעון הילד, נפטרת, בשנות הארבעים, היא שייכת לפרק החיים, גדעון מתגעגע אליה והיא חסרה לו, אבל אין הדבר דומה לדעיכת ההורים.
הם בקטגוריה אחרת.
המייחד את הספר הוא הכתיבה של תלפז.
זוהי כתיבה קרובה/רחוקה, יש בה תחושות וקירבה, ועדיין, התבוננות חיצונית.
מה שקורה בין ההורים, הן בשמחתם כזוג ( גם במובן התנ"כי),והן בחילוקי הדעות ביניהם, הוא שלהם, זה לא משפיע על גדעון ואחיו. מין תיאור "אובייקטיבי".
לדוגמה: האב מתנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. האם נלחמת כדי שישרת קל"ב, כמעט כמו המניפולציות של ההורים כיום.
לאם קשה הריחוק,מכל הבחינות.
אין בסיפור כל התייחסות לרגשות של הבנים. שמחת החזרה של האב היא בעיקר של האם ו..של האב.

והמוטיב הזה יצר אצלי מעט קושי בשני הפרקים האחרונים.
פתאום יש קפיצת הדרך, אל אפיזודות הנישואין הראשונים של הכותב והגעתו לאי קריבי כלשהו, מין ניתוק אצל גדעון בזמן ומרחב, שאולי מכוון אבל בהחלט אינו ברור ומוסבר, לא כשמעמידים אותו מול ילדות שקל לקנא בה גם ברגעיה הקשים.

בפרפרזה על השיר של אמיר גלבוע : " פתאום קם אדם בבוקר ומחליט להתנתק ממשפחתו ועולמו הקודם".
קטע זה יצר אצלי קושי של הזדהות. לא קבלתי כלים להבין ולהיות אתו.
אולי זה חלק מהניכור של גדעון, הבן? לא ברור.

ועדיין, הספר ראוי בהחלט לקריאה, אולי בגלל מטבעות הלשון שבו.
הרי כמה דוגמאות:
בקטע מסוים, מופיע "מיילך", אחיין שעבר את השואה וגויס מן האנייה אל המלחמה, יש בו גינונים חיצוניים של הפלמ"חניק,והוא מסרב לדבר על "שם".
על זה אומר הילד גדעון :" יש בו חיוך בחוץ ואפר בפנים".
או במקום אחר :" זומנתי הנה למפגש עם הזמן, וכי אני בעיצומו של סיפור שעניינו הזמן ואותותיו בדמויות הממלאות בו תפקיד. הזמן הנדיב , הרחום,והזמן האכזר, הקטלן - ובפרק זה בעיקר הזמן האכזר, הקטלן שכולנו עבדיו, שהוא...במאי המריונטות המושך בחוטים. שהוא אבי המסתורין, ההבלות, הבלהה והקסם."
או:"נוסטלגיה היא חרב פיפיות, לך קדימה, אל תביט לאחור, תזכור מה שקרה לאשתו של לוט."
זה מתקשר יפה למוטיב של אורפיאוס ואוורידיקה.

הרי רק בשביל קטעים אלו ראוי לקרוא את הספר.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על על החיים ועל המוות