ביקורת ספרותית על ימיה האחרונים של ראביט הייז - פרוזה # מאת אנה מקפרטלין
ספר טוב

---

מכירים את תסמונת "צננת המזגנים הנפוצה"? זו מחלה שרווחת בעונות מעבר. התסמינים שלה הם אף דולף, דרכי נשימה חסומות ועמוסות ליחה ונזלת, כאבים בשרירים שלא ידעת שהם אפילו קיימים, ודייסה במקום מוח. אני מניחה שכולם מכירים את זה.חום, עייפות גדולה, ראש עמוס ורצון כללי למות. בזמני מצוקה כגון אלה יש לנקוט באמצעי חירום שכוללים המון טישו, אינסוף כוסות תה, כדורים בצבעים שונים, שמיכה עבה, גרביים, וחומר קריאה קליל. אז לקחתי את הספר הזה בתור חומר קריאה קליל. נכון שכתוב בכותרת "ימיה האחרונים", אבל איכשהו השם ראביט הבטיח לי קלילות. וזו כמובן היתה טעות.

אן למוט, בספרה "ציפור ציפור" כתבה איך היא חיפשה ספר שמסייע להתמודד עם מוות של אדם קרוב בצורה הומוריסטית ומצחיקה, ואיך הסתכלו עליה בחנות הספרים בצורה מוזרה מאוד. אז הספר הזה הוא ניסיון להתמודד עם גסיסה של אדם קרוב. הוא מתחיל ביום שבו ראביט הייז בת הארבעים נכנסת להוספיס עם סרטן מפושט בדרגה ארבע, ומסתיים בסוף המתבקש תשעה ימים לאחר מכן. בין לבין אנו עוקבים אחרי המשפחה של ראביט וההתמודדות האישית של כל אחד מהם - ההורים, האחות הנשואה וארבעת ילדיה, האח הרווק המזדקן, החברה של ראביט והבת שלה. וכן חוזרים לילדותה של ראביט ולסיפור האהבה הראשון שלה, שגם הם רלוונטים לנושא הכללי של הספר. המשפחה מתגלה כמשפחה אירית קצת מטורללת וממש לא ייצוגית, אבל אוהבת מאוד. כל אחד מבני המשפחה מתמודד בצורה קצת שונה עם האובדן הקרוב, אבל כולם מתמודדים, ורובם גם עוברים תהליך התבגרות כזה או אחר.

הנושא, התמודדות עם מוות מתקרב של אדם צעיר, הוא נושא חשוב מאוד. אנחנו מבלים חלק ניכר מחיינו בהכחשה של המוות המתקרב, ולכן כשהוא מגיע אנחנו עסוקים בהמון אבל וחרטה על כל מה שלא הספקנו. גם הדרך הקלילה שנבחרה לתיאור היא חשובה ומתאימה. כי ספרים כבדים על יראת המוות יש הרבה. עם זאת, היו כמה דברים שחסרו לי. ראשית, הספר היה פחות מדי מצחיק. אם כבר הולכים לכיוון הקליל, אז הומור גרדומים הוא מתבקש. הוא קיים בספר, אבל במינון שלטעמי היה פחות מהנדרש. דבר נוסף שחסר הוא עלילה. יש כאן כרוניקה של תשעה ימים (ובנוסף הבלחים מהעבר), אבל אין ממש עלילה שתאחד את הכל, וזה הפך את הספר לקצת מייגע. או שמא הנזלת, דרכי הנשימה החסומות שלי והדייסה שמילאה לי את המוח היו הם המייגעים. חסר נוסף הוא התופעה המציאותית של התפוגגות. גברי המשפחה, אבא של מולי ואחיה, מרגישים את הצורך שלהם בבריחה מהמקום, אבל הם מתמודדים איתה באומץ, ונמצאים שם בשביל ראביט בימיה האחרונים. עם זאת, כולנו מכירים את אלה שמוצפים מדי, ושלא מצליחים להתמודד עם האובדן המתקרב. אין תופעה כזאת בספר, וחבל. עוד בעיה שהיתה לי (כאמור, בחסות צננת מזגנים נפוצה) היא עם ריבוי הדמויות והשמות, מה שדרש בכל פעם מאמץ היזכרות. מי זאת מרג'ורי? וג'ולייט? וראיין? כל זה הפך את הקריאה לפחות מומלצת.

ולסיכום: ספר חביב, עם נושא חשוב, וכמה נקודות תורפה. לקרוא רק כשממש ממש בריאים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ימיה האחרונים של ראביט הייז - פרוזה #