ביקורת ספרותית על העשב פוזם מאת דוריס לסינג
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 13 באוגוסט, 2016
ע"י פואנטה℗


יש הטוענים כי הרכילות היא אחד האמצעים החשובים ביותר לשמירה וחיזוק הנורמות החברתיות המקובלות - מעין סנקציה חברתית או אות אזהרה עבור אלה הנוהגים בניגוד לקוד ההתנהגות המקובלת.
יש המאמינים שהרכילות היא דבר חיובי בעיקרו. האמנם?

"אין איש מאמין באמת בכוחה הרע של הרכילות, חוץ ממי שסבל ממנה".

מארי הייתה נערה עירונית שמחה וחברותית, נאה וחביבה, מוקפת בחברות וידידים, עצמאית ובעלת דימוי עצמי גבוה. החיים שלה התנהלו במסלול קבוע, הסבו לה נחת ושלווה, ויש להניח שהם היו ממשיכים לזרום להם בנעימים אילולא שיחת הרכילות שמארי שומעת באקראי, וכך קורה שהיא מתחתנת עם איכר אנגלי ועוברת לגור בבקתה זעירה, מחניקה וחשוכה, במחוז חקלאי הרחק מחוץ לעיר.

היא משפצת, תופרת, צובעת, מחליקה, משייפת, מגהצת, מייפה – כל עוד היא עסוקה, אין לה פנאי לשקוע במחשבות על העתיד אבל העיסוקים נגמרים להם, ומארי מפנה את כוחותיה לטיפוח התקווה. היא מקווה שהמזל יאיר להם פנים והם יזכו ליבולים טובים יותר ויצליחו להשתחרר מהעוני המביש הזה, לפחות שיהיה להם מספיק כסף כדי להחליף את גג הפח הלוהט מעל ראשה...

אבל התקווה היא דבר הפכפך וחמקמק, וכך חולפים להם חודשים. עונות. שנים.
התקווה מרימה ידיים אחרונה, אך בסוף גם היא מתפוגגת ומתחלפת בייאוש.

הטרגדיה של מארי טרנר, אשת חוואי עני לבן הנאבק באדמה עיקשת וגחמנית של רודזיה הדרומית (כיום זימבבואה) בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה ה- 20, יכולה להיות רחוקה מרחק שנות אור מהקורא המודרני הדעתן. אחרי הכל, המוות שלה נראה מיותר בדיוק כמו חייה. איזו אישה שפויה הייתה מעבירה ימים כלילות בתוך קופסת פח לוהטת בהמתנה לישועה? האם אישה גאה ועצמאית הייתה גוזרת על עצמה חיים של אומללות ודלות מחפירות שכאלה?

"כך יראו אותה, כשכל זה יעבור, כפי שהיא רואה את עצמה עכשיו: אישה זוויתית, מכוערת, מעוררת רחמים, שדבר לא נותר לה מן החיים שניתנו לה, חוץ ממחשבה אחת: שבינה לבין השמש הזועמת קיים פס דק של ברזל מבעבע; שבינה לבין העלטה הגורלית ישנה רצועה קצרה של אור-יום."

"ומי הכריח אותה להתחתן עם הלא יוצלח הזה?", יגידו הספקנים.
"ולמה לא יזמה שום דבר וישבה בחיבוק ידיים או הסתפקה בעצות מעצבנות?", יגידו המעשיים.
"ומדוע דחתה מעליה כל ניסיון לחיי חברה עם השווים לה?", יגידו הסתגלנים.
"איזו מין אישה היתה מארי טרנר קודם שהגיעה לחווה הזאת, קודם שאיבדה את שיווי משקלה הנפשי, לאט לאט, בחום הנורא, בבדידות ובעוני?", יחשבו המהרהרים, ודוריס לסינג ביניהם.

זהו סיפור עצוב וכואב על התפוררות נפשית וגופנית, על תקווה כוזבת שמתרסקת מול המציאות הדורסנית, על שני אנשים שלא היו אמורים להיות יחד כי אין להם דבר במשותף אבל פיסת רכילות תמימה למראה גרמה להם להתחבר ולנוע יחד לקראת אסון בלתי נמנע.
הכתיבה של לסינג ספוגה בחמלה ואנושיות אך גם מעבירה ביקורת חברתית אמיצה (במיוחד לאור העובדה שהספר התפרסם ב- 1950) ביחס לציפיות הקבוצה כלפי היחיד ותחושות העליונות התרבותית של הלבנים כלפי הילידים.
לכאורה, אין כאן שום חידוש אז למחפשי חידושים: ראו הוזהרתם. לכל היתר – לא לוותר על הספר הנפלא הזה.
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
בת-יה, קטונתי. שאלה לאקדמיה. מעניין איך זה נשמע במקור באנגלית...

תודה לך, רץ.
רץ (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
ביקורת יפה ומרגשת
בת-יה (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
תודה פואנטה, עכשיו רק נשאר לי לברר מה בין פוזם למפזם -:)
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
תודה לך, בת-יה. פוזם זה מזמזם מנגינה (מכאן: פזמון).
השם לא מקרי. הוא מופיע בשיר של ת.ס. אליוט במבוא לספר, והשיר הזה מתקשר עם המחשבות של האישה בסוף הסיפור.
בחירה מאוד מוצלחת וקולעת, לדעתי.
ובכלל, ספר חזק.

הנה קטע מהשיר:

בְּחוֹר נָמֵק זה בין ההרים
לאור-הירח הָרָפֶה, העשב פוזם
מעל לַקְבָרות ההרוסים, סביב בית הַתְפִלָה
שם בית-התפלה הריק, בַּיִת לָרוּחַ לבדו.
חלונות אין בו, והדלת מתנדנדת,
עצמות יבשות לא תַזֵקְנָה לאיש.
בת-יה (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
תודה על הביקורת! אבל מה זה 'פוזם'?
אפרתי (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
דוריס לסינג, רע זה לא יכול להיות.
רחלי (live) (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
אל תדאגי יקירה מקסימום אחייב אותך רק ב 15% אני אעשה לך הנחה חחח
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
חן-חן, לייב יקירתי. רק בואי נסכם מראש שאם הוא לא נראה לך, את לא מאשימה אותי.

יעל, תודה. *הילד החמישי
yaelhar (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
מה שזכור לי הוא "הבן החמישי".
ספר חזק ומטלטל.
רחלי (live) (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
כמו תמיד יקירה, ביקורת משובחת, אהבתי, וכמובן התווסף לרשימה
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
תודה רבה, יעל.
מסכימה איתך. נראה לי שלאנשים קל יותר להזדהות עם הדומים להם, לא כך? ובטוח קל יותר 'לבקר' ספרים מאשר לכתוב אותם בעצמם.
במקרה המסוים הזה, הסופרת הקריבה את הגיבורה שלה למען האג'נדה אבל אין בזה שום פסול כל עוד זה מרגש ומשכנע.

אגב, קראת משהו של לסינג? אני מחפשת המלצות...
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
תודה רבה, א.
אני שמחה לשמוע זאת, ובפרט ממך :)
yaelhar (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
הסוגייה המעניינת שאתת מעלה היא סוגיית "למה הגיבור/ה התנהג ככה ולא אחרת"?
יש הרבה קוראים הנוטים להתווכח עם גיבור ספרות, ללמד אותו לקח, לכנות אותו בכינויים לא מחמיאים (נניח חסר/ת אופי"...) ומתעלמים מהעובדה שזה הגיבור/ה שברא/ה הסופר/ת ואם אתה רוצה גיבור אחר, תתחיל לכתוב...
אנקה (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
ביקורת מצוינת, פ'. הצלחת להעביר מצוין את האווירה והרעיון בספר.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ