ביקורת ספרותית על פחדיו של האדם החכם - כרך א' - רשומות קוטל המלכים #2 מאת פטריק רותפס
ספר לא משהו

---

אני כותבת על שני החלקים כספר אחד. ייתכנו ספויילרים.

לא סיימתי את הספר.
למה?
כי לא הצלחתי להביא את עצמי לגמור את חמש מאות הפסקאות על פלוריאן.
נמאס לי לקרוא על עורה החלק והמושלם וגופה המחוטב ושפתיה הרכות והתשוקה שלו אליה.

אם אתחיל מהתחלה, אהיה חייבת להודות שמאוד אהבתי את הספר.
החלק הראשון היה נהדר. כל כך נהניתי מהקריאה בו. זה היה כאילו מעולם לא הפסקתי לקרוא את שם הרוח.
בחלק השני, התחלתי להתגעגע לאוניברסיטה. הספר קצת התיש אותי. אהבתי את טמפי, כמובן. דדאן עצבן אותי, וגם הספה. מארטן היה נהדר, נורמלי בצורה מושלמת. וגם צלף. מה שהוסיף לו נקודות אצלי.
מה שהפריע לי היה בעצם שחלק מהסיפורים שלו לא היו מקוריים.
רותפס מתיימר ליצור עולם חדש לגמרי, עולם שבו אפילו הימים בשבוע אינם נקראים באותם שמות כמו שלנו.
טוב, בספר הראשון סלחתי לו על שהשתמש בשמות כמו ארתור ומרי. אחרי הכול, אי אפשר להמציא יותר מדי שמות.
אבל את הסיפור על הילד עם בורג הזהב שמעתי המון זמן לפני שהספר יצא. זה היה כל כך מבאס.
אפילו לא גיחכתי כשקראתי את זה. זה הצחיק אותי כשהייתי בת שש.

אם מסכמים את הפסקה וחצי המבולבלות האלה, הכול מצטמצם לכמה נקודות-
*יש גבול כמה אני מסוגלת לשמוע על עירום ועריה
*אין צורך לכתוב ב75% אחוז מהפסקאות שבמהלך שהייתו בממלכת הפיי הוא לא לבש כלום. הבנתי את זה בעשר פעמים הראשונות.
*מפריע לי כשספר כזה טורח להיות מקורי בכל הדברים הגדולים אבל לא מקפיד על הפרטים הקטנים.

לסיכום, אני מניחה שהוא מומלץ, אבל אני לא אגמור אותו. הייתי מסתפקת רק בחלק הראשון אם הייתי יודעת, ואולי אפילו רק הספר הראשון.

» ביקורות נוספות של קוראת מגיל צעיר
» ביקורות נוספות על פחדיו של האדם החכם - כרך א' - רשומות קוטל המלכים #2