ביקורת ספרותית על אחותו של פרויד - סיפור אמיתי מאת גוצ׳ה סמילבסקי
ספר טוב

---

"אחותו של פרויד" הינו ספר ביכורים, שנכתב ע"י גוצ'ה סמילבסקי במשך כשבע שנים.

במהלך הקריאה שאלתי את עצמי, מה המסר שגוצ'ה רצה להניח על השולחן?

האם הצפת הליקויים בדמותו של אבי הפסיכואנליזה, תצליח להעצים את דמותה של אדולפינה -אחותו האהובה של ד"ר זיגמונד פרויד?

הספר מגולל בקולה של אדולפינה, בגוף ראשון את סיפורה, של משפחת פרויד משנת 1933, כשעלו לשלטון היטלר ומפלגתו הנציונל-סוציאליסטית.

כמעט לאורך כל הספר, גוצ'ה באמצעות אדלופינה מבקר את אופיו ותורתו של ד"ר זיגמונד פרויד, בסיוע של מטאפורות "פרווה", מול דיאלוגים פילוסופיים מושחזים ומעוררי מחשבה.

לא אחת הרגשתי שגוצ'ה סמילבסקי, נטל לידיו את דמותו של ד"ר זיגמונד פרויד, והפך אותה ל"שניצל וינאי".

ימים יגידו אם גוצ'ה הצליח לדקק ולמזער את דמותו של פרויד בפטיש סטיקים, שהפכה לשם דבר בתורת הפסיכואנליזה.

למרות שהרקע ההיסטורי ידוע הספר מרתק. אבל שלא תבינו לא נכון... הוא מעורר לא מעט שאלות ותהיות רבות, בתוספת חללים, כתיבה מחטטת, חופרת ואפילו לעיתים מכעיסה.

גוצ'ה חוזר כמה פעמים על תיאורים כמעט מילה במילה כגון: בעמוד 181, הוא מציין שמעל חדרה של אדולפינה, בבית החולים לחולי נפש, מתגוררים האנס ויוהן "האנס ויוהן פסעו הנה והנה, האחד התהלך בצעדים איטיים וכבדים, השני במהירות ובנחישות". לא מצאתי סיבה לכך, שהמשפט הנוכחי חזר על עצמו לפחות פעמיים בספר, ויש עוד כמה כאלה...

הסיפור מבוסס על עובדות היסטוריות, וידוע שאדולפינה הייתה האחות העדיפה על ד"ר זיגמונד פרויד. הוא גם היחידי שנתן לה מעט "חום ואהבה". המשפחה לא העריכה את אדלופינה. האם התאכזרה אליה, וזלזלה ביכולותיה האינטלקטואלית. אדולפינה לא נישאה מעולם, ונותרה רוקה, בודדה וללא ילדים עד יומה האחרון.

ב-1938 כל האחיות התקבצו להן בבית ההורים. אדולפינה, פאולינה, מארי ורוזה. מארי נמלטה מברלין וחזרה לאוסטריה, האח-אלכסנדר נמלט עם משפחתו לשוויץ, ורוזה נאלצה לברוח עם כמה סמרטוטים ותצלומים, ולהצטרף לאחיותיה, כיוון שביתה נלקח ידי הנאצים.

פאולינה היחידה שקראה את המפה עמוד 9: "אם הם אוסרים עלינו לעזוב, זאת אומרת שיש להם תוכנית לגבינו," אמרה פאולינה... "קודם כל הם ייקחו מאתנו את כל מה שיש לנו, ואחר כן הם ימלאו תעלות בגופות שלנו."

כל הפצרותיה של אדלופינה בפרויד, למלט את האחיות מאוסטריה, נפלו על אוזניים ערלות. הוא מצידו ניסה "להרגיע" והשיב לדברי אדולפינה עמוד 13: "אין סיבה להיבהל כל כך. היטלר לא יגשים את שאיפותיו. בתוך כמה ימים מעטים צרפת ובריטניה יאלצו אותו לסגת מאוסטריה, ואז הוא יובס גם בגרמניה. הגרמנים עצמם יזרקו אותו; תמיכתם בהיטלר עכשיו אינה אלא ליקוי מאורות זמני." מדבריו אלה ניתן להסיק שפרויד לא חשב שחייהם מאויימים ע"י הצורר הנאצי, כמו רבים אחרים שלא האמינו, ונותרו על אדמת אירופה באותה עת.

ב-6.5.1938 אדולפינה ופאולינה הופיעו בביתו של אחיהן לרגל יום הולדתו, ומה הן מגלות? שכל הבית על גלגלים... המשפחה החלה לארוז את עצמה למנוסה, ומי ברשימה? זיגמונד, אשתו, ילדיו ומשפחותיהם, אחותו של אשתו-מינה, שתי עובדות משק בית, רופאו האישי וג'ו-פי-כלב המשפחה.

האחיות האמינו שאפילו מלונדון, זיגמונד יצליח להוציאם מוינה. הן נותרו באמונתן עד למותן. ביום אחד הן הועמסו על רכבת, ונלקחו למחנה עד שנשלחו לחדר, ששמעו בו את "אוושת הגז", ופגשו את המוות.

לאדולפינה היו יחסים מורכבים עם אימה. האם-אמלי נתנזון נישאה ליאקוב פרויד שהיה סוחר צמר. היא ילדה שבעה ילדים, שאחד מהם נפטר כעבור 8 חודשים. אדולפינה בילדותה הייתה ילדה חולנית, והאם התייצבה לצידה דרך קבע. לא פעם שמעה את האם שולפת משפט "עדיף היה שלא הייתי יולדת אותך".
אדלופינה לא מצאה אהבת אם ורוך בין זרועות אמה, ובוודאי שמשפטים כגון אלה, ניפצו את ביטחונה העצמי ועולמה, שגם ככה היה דקיק ושביר כזכוכית.

היא מתארת את עצמה כפצע בחייה של האם. ומאידך המחשבה על קיומה היוותה את האומללות של האם. בחלומותיה היא חלמה לא פעם, שאימה מטביעה אותה. מזעזע לחלום כאלה חלומות! באמת לא מפתיע שאדלופינה זכתה לסיוטים הללו אחרי "משפטי אהבה" כאלה.

כשאדולפינה רצתה ללמוד ציור, האם מנעה זאת ממנה עמוד 56: "ציור זה לא לבנות". ככל שרמסו והצרו את צעדיה, כך אדולפינה התכרבלה בתוך הבועה שלה, לא שוחחה עם אף אחד, רוב הזמן שתקה, ולא שיחקה עם בנות גילה. בגיל מבוגר לא צלחה דרכה, אצל בני המין השני, ואושפזה בבית חולים לחולי נפש.

אדולפינה צנחה לאהבה נכזבת, וזכתה במפח נפש, אחרי שריינר ריכטר הפנה לה את גבו. עמוד 126: "עברו שנים, אבל לא שכחתי את ריינר, ואהבתי ושנאתי כלפיו הכאיבו לי במידה שווה".

מספר פרקים הוקדשו לחייה של אדולפינה בבית החולים לחולי נפש שנקרא "הקן". אלה הפרקים שהזכירו לי סצנות מהסרט של "קן הקוקיה" מ-1975 , בבימויו של מילוש פורמן שתקף את שיטות הטיפול והאשפוז הכפוי. (ב-1998 הסרט "קן הקוקיה" נבחר לאחד ממאה הסרטים הטובים בתולדות הקולנוע האמריקאי).

אדולפינה סגדה והעריצה את אחיה, ומאידך גם חשפה את מגמלוניותו בפני האנושות. ראו ציטוט מה ד"ר פרויד אמר לה במהלך דו-שיח שהתנהל ביניהם, כשהוא בדרך לשנות את העולם. עמוד 174: "...זו תהיה המהפכה הגדולה השלישית-אחרי המהפכות של קופרניקוס ושל דרווין-בהבנת האדם את העולם ואת עצמו. קופרניקוס הראה למין האנושי שהוא לא מרכז העולם, דרווין, שמקורנו לא באלוהים אלא בקופים, ואני, שהאדם אינו מי שהוא חושב שהוא."

גוצ'ה סמילבסקי שילב מספר מטאפורות ספרותיות, שתכליתן לגמד את דמותו של פרויד. לדוגמא בעמוד 19 כשפרויד מנופף לאחיותיו לשלום "ידיו מגואלות דם", משום שכלבו נשך את אצבעו מבהלת צפירות הרכבת. דוגמא נוספת בעמוד 133, כאשר אדלופינה מנשקת את ריינר בביתו לאחר שובו מפריז נכתב: "התנשקנו וחשתי בטעם האבק שדבק בשפתינו"... תרתי משמע...

בסיפור הזה מצאתי מטאפורות מנקרות ומנקבות, את הילתו של ד"ר זיגמונד פרויד ומאידך, מעצימות את דמותה מעוררת הרחמים של אדלופינה.

החלק השני של הספר, התרכז בחייה של אדלופינה בבית החולים לחולי נפש , ובד בבד הציף תזות ודעות מעוררות מחשבה כגון: שפיות מול שגעון, מודע, תת-מודע, עולם החלומות, מוות, סוגיות דת ועוד.

הפרק האחרון בספר הוקדש לרגעיה האחרונים של אדלופינה בחדר המוות: "נכנסתי אל תוך המוות והבטחתי לעצמי שהמוות אינו אלא שכחה." (עמוד 249)

שפיות הינה כתב קוד עפ"י חוקי העולם שאנו חיים בו, אצל אדלופינה השיגעון הוגדר כהגיון שהסתתר, ובמקום למצוא את ההיגיון, היא מצאה את השיגעון. זה לא אני אמרתי... אדלופינה אמרה...

בשורה התחתונה הספר הזה חופר, מטלטל, יומרני, מדקק את דמותו של פרויד, ויחד עם זאת נוגע ללב, עצוב וכואב.

אני לא חושבת שד"ר זיגמונד פרויד אשם במותן של אחיותיו. לדעתי כמו רבים אחרים, הוא לא האמין שיקרה מה שקרה (ראו ציטוט מדבריו בעמוד 13 בתחילת הסקירה). גם גוצ'ה חשב כמוני, אלא מה? הוא כל כך רצה להעצים את דמותה של אדלופינה, "שנאלץ" לגמד ולמזער את דמותו הענקית של ד"ר זיגמונד פרויד, שהיה אחד ההוגים החשובים ביותר, בתורת האישיות ואחר המדענים הבולטים במאה הקודמת.

קראתי את "אהובתו של פרויד", קראתי את "אחותו של פרויד", עכשיו אני סקרנית לדעת מי תהיה הדמות של הספר הבא...

למרות החסרונות והאי דיוקים, הספר מרתק ומותיר את הקורא בהרהורים לא מעטים על הסוגיות שהועלו בו.

קריאה מהנה.

לי יניני

ד"ר זיגמונד פרויד אמר: "אנו באים לעולם לבד, ועוזבים אותו לבד." המשפט הזה כואב, בועט ולצערי גם נכון!

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על אחותו של פרויד - סיפור אמיתי