בהיסטוריה המודרנית, בעיקר כשמדובר במלחמת העולם השניה, נפערו חורים שחורים, כשבמקרה הלא מחמיא של צרפת מדובר בכיבוש וגם שיתוף פעולה. שיתוף פעולה זה הביא לכך שב-16 ביולי 1942 שוטרים צרפתיים החלו באיסוף יהודים בפריז לוולודרום ד'איבר, המכונה ול-ד'איב, ומשם נשלחו היהודים לאושוויץ, לדרכם הסופית. במספרים מדובר באיסוף של 13,152 יהודים, גברים, נשים וטף.
הספר נכתב ע"י טטיאנה דה רוניי ילידת פריז, סופרת ומבקרת ספרות, שכשלה הן כמבקרת בכתיבה שטחית, והן כסופרת פריזאית ש"הצליחה" להוציא תחת ידיה ספר "אמריקאי" במובן הכי רע של המלה.
בכל זאת, מדובר בארוע מהבולטים לרעה בנוף הפריזאי של צרפת משתפת הפעולה, איסוף יהודים ע"י שוטרים צרפתיים לדרך ממנה אין חזרה. יהודים אלה היו בשר מבשרה של הבירה הצרפתית. בארוע זה נלקחה גם משפחת סטאז'יסקי, האב, האם והבת שרה, אך לא הבן מישל. שרה בת ה-10 נהגה לשחק עם מישל בן ה-4 במחבוא נעול מאחורי ארון בחדר הילדים. לארון זה היה קיר כפול באחוריו ושם נהגו הילדים להסתתר עם פנס, ספרים ומים. משהגיעו השוטרים ולקחו את המשפחה, מיהרה שרה לנעול את אחיה בארון, בתקווה להגיע מהר ככל האפשר ולהוציאו. שרה הצליחה לברוח ממחנה העצורים, קילומטרים רבים מפריז, להגיע למשפחת דופור, להגיע בסיועם לפריז כמה שבועות מאוחר יותר ולגלות את הנורא מכל.
במקביל, ג'וליה ג'רמונד, אמריקאית הגרה כבר 25 שנה בפריז, עיתונאית, מקבלת הוראה לכתוב על פרשת ול-ד'איב לקראת 60 שנה לציון הארוע המחפיר. לתדהמתה מתברר לה שהדירה ששימשה את הורי בעלה, העוברת בדיוק שיפוץ לקראת כניסתה שלה לגור שם, היתה דירתה של משפחה שנשלחה למותה באושוויץ. מתחילת הספר הולכים במקביל בשני משעולים: האחד עוסק בקורות משפחתה של שרה והשני בכתבה שהוטלה על ג'וליה. התפירה של שני החלקים והגילוי של ג'וליה לגבי עברה של דירתה העתידית הוא תפירה גסה של סיפור לא ממש כתוב היטב, לא מעמיק ובהחלט ניסיון להיות דרמטי באופן די מעורר חמלה.
בכל זאת, לזכותו של הספר ניתן לומר שהסיפור קריא, אין מריחת יתר, אם כי יש מספר בעיות. טוב עשתה הסופרת באזכור פרשה מבישה, וכאן לא ברור מה הביא את דה רוניי לכתיבה הזו. בכלל, יש ערך גדול לספרים המביאים סיפור אישי עם מאורעות היסטוריים בולטים. אבל דה רוניי כשלה כמה וכמה פעמים: הכנסת סיפור אהבה ממין המשולש הוא פשע אמריקאי בולט, כתיבה ספרותית אינה כתיבה עיתונאית באשר הספקטרום העיתונאי צר בהרבה מזה הספרותי. דה רוניי אולי טובה בעיתונאית, אבל כסופרת היא בינונית בלבד. בעיה נוספת היא בהיותה מבקרת ספרות. מבקרי ספרות הם לעיתים רחוקות סופרים טובים ונדיר למצוא בין מבקרי המסעדות שף בולט.
למרות הכל, הספר מזכיר פרשה חשובה, קריא וההמלצה היא רפה, אבל קיימת.
