הגעתי לעמוד 280 (מתוך 478) ואפסה סבלנותי. הספר הזה הוא יצירתו של "אחד מסופרי המתח המובילים בצרפת" כדברי ההוצאה, סופר שזכה במולדתו ל 15 פרסים ספרותיים, שכאשר הוא אינו סופר הוא פרופסור לגאוגרפיה ופרשן פוליטי. זה שהסיפור שהוא מספר הוא מופרך - אפשר לסלוח. כמו שאומרים פה כמה אנשים, זה מובנה בסוגה, וראוי לזרום עם הסיפור. אבל על העובדה שהוא עושה שימוש באמצעים פרימיטיביים להגברת המתח, שהכתיבה לא מתוחכמת והאינטליגנציה מובטלת, על זה אני מתקשה לסלוח.

תינוקת בת שלושה חודשים היא הניצולה היחידה מהתרסקות מטוס. שתי משפחות טוענות שהיא שלהן. משפט שלמה המודרני מצית את הדמיון. 18 שנים אחרי ההתרסקות הבלש הפרטי שנשכר לפני 18 שנה - וקיבל שכר שנתי נדיב בלי צורך למסור מימצאים או השערות, או אפילו להיפגש עם המעסיקה שלו - מגלה פתאום את האמת, אבל לפני שהוא מספיק לספר לנו מהי הוא מת. הוא משאיר אחריו הוא דו"ח המתעד 18 שנים של התחקות אחרי הסיפור הזה. הדו"ח הזה - יחד עם הסיפור בזמן הווה - הוא הסיפור שלפננו. והדו"ח של הבלש כתוב לפי כללי הסיפור הבלשי, אלה שיצרה שחרזאדה: הפסיקי דקה לפני שהתעלומה מתבהרת, ותבטיחי לך עוד יום של חיים.

למישל בוסי אין עדיין ערך בוויקיפדיה בעברית, אבל אל דאגה. עוד כמה ספרים של גאון המתח הזה יתורגמו, וגם לו כמו לגיום מוסו יהיה ערך כערכו. שניהם צרפתים. שניהם כותבים ספרי מתח רבי מכר. שניהם אינם מתעכבים על דברים פעוטים כמו היגיון סיפורי ואמינות. שניהם כותבים רומן מתח - עלילות מופרכות ופתרונות מופרכים עוד יותר (כן, הצצתי בסוף. אם חשבתי שעד האמצע הוא מופרך - חכו לסוף...) הסופרים האלה התקדמו במהירות האור ישירות לעבר, לוילקי קולינס שהמציא את הז'אנר לפני יותר ממאה שנה. מה חבל שיחד עם העלילות המופרכות הם לא אימצו גם את כשרון הכתיבה של האב המייסד.

הספר הזה בדרך ככל מקוטלג כספר מבוגרים, ולכן אתם בטח מופתעים מהעובדה שילדה בת שלוש עשרה תקרא אותו ועוד תעשה עליו ביקורת!
אבל מה אני יכולה להגיד, נגמרו לי כל ספרי הילדים- נוער בתווך של בית, חברים, ספרייה ומשפחה. אז נשארתי עם ספרי מבוגרים, הרבה ספרי מבוגרים! והאחד שאהבתי במיוחד הוא "שתיים בגוף אחד".

אמא שלי המליצה לי עליו והייתי די נואשת אז התחלתי לקרוא, הספר התחיל באופן קצת לא ברור ומעורפל אבל מיד שווה אותי בקסמיו. ספר חקירה חצי רומנטי- קומי ברמה גבוהה, מה יש לא לאהוב?
הרמה של הספר גרמה להבין די מהר שאני לא אוכל להפסיק לקרוא אותו עד שאני אסיים, וכל עניין החקירה המסובכת והלא פתורה גם הוא הוסיף אש כי ידעתי שכמו ה"בלש" של הסיפור גם אני לא אנוח עד שאפתור את החידה [אני בן אדם מוזר]

הספר מתחיל בנקודת מבט משונה במקצת של דמות שולית ביותר, דמות שבדרך כלל לא מתייחסים אליה בספרים. ומנקודת המבט שלה היה כל כך הרבה להבין, נקודת המבט הזאת שפכה את האור הראשוני על הסיפור- "אחים או אוהבים" שאלת המאה של הסיפור נשאלת בתחילת הסיפור על ידי דמות רקע!

עכשיו העלילה עצמה: העלילה עקבה אחרי סיפורם המדהים של...., של מי בעצם? בדרך כלל אני מסוגלת לנקוב בשם אחד מדויק אולי שניים [ובמקרים נדירים חמישה או שישה אנשים] אבל הפעם, הפעם כל מה שאני יכולה לחשוב עליו פשוט לא מתאים: לילי ומארק ויטראל? לא זה לא מתאים, רק לילי? לא זה לא מתרכז בה מספיק ואותו הדבר לגבי מארק, מלווינה דה קרוויל? אין סיכוי, אחת מהמשפחות? לא זה כללי מידי, הבלש הפרטי? בכלל לא. אז על מי הסיפור מדבר, במי הוא מתרכז. אף פעם לא הצלחתי להבין.

כל הסיפור המעניין והמטלטל הזה הוא סימן שאלה אחד גדול. וזה נמשך כך עד הסוף הלכאורה מפתיע, אבל כאתה מסיים את הספר מוצא את עצמך חושב "איך לעזאזל לא קלטתי את זה קודם?איך?" כי הפתרון של הפרשה הזאת מפתיע וצפוי כאחד [אני לא אגיד את הפתרון כדי לא להרוס לאף קורא סקרן]

הסיפור משטה בנו עד הסוף, גורם לנו לחשוב "הנה הגענו לפרצת דרך" ואז הורס לנו הכל שוב. וכך שנמשך לאורך כל הספר אבל במקום לעצבן אנשים זה רק מדרבן אותם להמשיך לקרוא כדי לגלות את התשובה הסופית.

ובקיצור זה ספר מדהים ומעניין! ואני ממליצה עליו בחום לכל מי שיש לו מספיק סבלנות.