“הכרתי את בעלי כשהייתי בת 18. אהבה ממבט ראשון בין שני אנשים שעל הנייר הם הכי שונים בעולם. נתנו לנו חודש לכל היותר. בגיל 21 נשאנו. מה הסיכוי שזה יקרה? מה הסיכוי ששנים אחר כך זה עדיין יעבוד? לפי תורת ההסתברות הקלאסית הסיכוי שואף לאפס. אולם לפי "מצרפי המקרים" של יואב בלום זה סביר ביותר. גיא הוא מצרף מקרים שמתמחה בצירופי שידוך. תפקידם של מצרפי המקרים הוא להניע את שרשראות האירועים הבלתי סבירות שתחוללנה תופעות שלא היו קורות אלמלא כן. כנראה שגיא הוא האחראי לכך שבהרשמה במזכירות האוניברסיטה העברית במחלקה למתמטיקה נשאר כסא אחד בלבד שהאחד שלי ישב עליו, ואני הסכמתי לחלוק איתו אחרי המתנה של שעות בתור. עלילת הספר מתמקדת בשלושה מצרפי מקרים. גיא, שכאמור מתמחה בשידוכים, אמילי המתמחה בצירופי השראה, ואריק, בעל היכולות הגבוהות יותר מבין השלושה, מתמחה בכל. מצרפי המקרים מקבלים משימות במעטפה ועליהם לדאוג שאירועים, שהסיכוי להתרחשותם נמוך, אכן יקרו. את זאת הם עושים באמצעות יצירת שרשרת של אירועים שיובילו לתוצאה הרצויה. הרעיון של בלום מבריק לדעתי. הוא מנסה לענות על שאלה בסיסית בתודעה האנושית – בחירה חופשית מול דטרמיניזם. האם מה שקרה מוכרח היה לקרות ? מה המשמעות של הסתברות אם כל דבר ממילא היה חייב לקרות? לפי בלום יש לכל דבר סיבתיות, רק שאנחנו לא יכולים לראות את התמונה השלמה, וגם שכדי שהדברים אכן יקרו מישהו צריך לכוון את הנסיבות. רגע, רגע, בעצם הרעיון בחלק האחרון של מה שכתבתי מוכר לי מאיזשהו מקום...משהו שקשור לאמונה דתית? הבעיה העיקרית בספר, לדעתי, היא שהרעיון המסקרן של בלום נשאר בגדר רעיון ולא מתפתח באופן משכנע לעולם מלא ועשיר. הוא מתאר את מצרפי המקרים, ישויות לא ברורות, ורומז שישנם ישויות נוספות שמנהלות את עולמנו, אך עד הסוף לא ברור מי מכוון את העולם, מה הוא רוצה, ומהם החוקים. הדמויות "רזות", אין בהן נפח, והיה קשה לי מאוד להזדהות עימן, למרות שהספר עוסק הרבה באהבה. הן נדמו לי כפלקט נטול אישיות אמיתית, כאילו בלום לא הצליח לברוא להן עולם מעבר לתפקיד הספציפי שלמענו נוצרו. הייתי מצפה שספר שמדבר כל כך הרבה על אהבה יפצע וירגש ויהפוך את הקרביים. כל זה ממש לא קרה. קשה לי לדרג את הספר, ומאותן סיבות גם קשה לי להחליט אם אני ממליצה. מצד אחד הבעיתיות שתיארתי למעלה הציקה לי מאוד. מצד שני, הרעיון מאוד מיוחד, וגם הכתיבה עדינה כל כך, מלטפת, נעימה. האם ספר טוב מוכרח לטלטל? בשבילי התשובה היא כן. "מצרפי המקרים" הוא ספר שברגע שסיימתי לא הותיר בי שום משקע. ובכל זאת, אני כן אקרא את הספר הבא של בלום. אז לשיקולכם.”

“"לכאורה, עוד פגישה מיותרת שני זרים נתקלים זו בזה הוא מזכיר נשכחות, היא נזכרת הן זו יד המקרה." אסתר שמיר זה השיר שעלה בדעתי כשהחלתי לקרוא את הספר. האם באמת דברים קורים במקרה? מה עם הבחירה החופשית שלנו? הזכיר לי ויכוח שהיה לי מזמן מזמן עם חברים על בחירה חופשית. הם טענו שאדם בעצם נולד לגורלו, ואין דבר כזה בחירה חופשית. כי אדם נולד לסוג מסויים של מעמד, חברים מאותו סטטוס אקונומי ותרבותי וכו'. אז טענתי ההיפך, אולי הייתי תמימה, אולי האמנתי יותר באפשרויות ובבחירה חופשית. העלילה בקצרה- גיא, אמילי ואריק הם 3 חניכים לשעבר בקורס "מצרפי מקרים" אנשים שכל תכליתם ליצור את "צירוף המקרים" כדי שדברים יקרו. זוגות ייפגשו, אנשים עם יעודם, ורוצחים עם מטרתם..... האמת- בהתחלה התלהבתי מהרעיון , הדמיון, המקוריות. אבל ככל שהתקדמתי בספר, כך דילגתי על יותר ויותר חלקים( "מבוא לצירופי מקרים" עאלק חומר אקדמי או דמוי אקדמי.... מעייף!!!)ורק החלקים הסיפוריים עניינו אותי. אם הספר נקרה בידכם במקרה ;-) תקראו, אם לא, אפשר לוותר...”

“את הספר הזה הכנסתי לרשימת "מצעד הכריכות היפות" וכן לרשימת "שווה קריאה שניה", אבל רק אחרי שקראתי את הספר החמישי של יואב בלום, "כהרף עין" שמו, שמתי לב שלא כתבתי על הספר הזה סקירה כאן באתר. הכריכה יפה, בהחלט. ירוקה, עם תמונת עוגיית מזל שבורה, ועל הפתק המצורף שם הספר ושם הסופר. בנוגע לקריאה השנייה, השבת לקחתי את הספר לצורך קריאה שנייה ואני כאן כדי לדווח. מה הטעם בכתיבת סקירה שתהיה סקירה מספר 129 באתר? אין לי מושג. אני מניחה שיש בזה טעם, ובכל מקרה זו תהיה סקירה באוסף הסקירות שלי, זה שמתקדם באומץ ובעיזוז נעורים אל עבר סקירה מספר 800. קריאה שניה של ספר. אני אוהבת לקרוא ספרים בקריאה שניה. לא מיד, כמובן, אחרי זמן. זו קריאה שונה, איטית יותר, מופתעת פחות. והיות ואין הפתעה ודברים ידועים, זו גם הזדמנות לקריאה מהורהרת יותר, מחפשת רמזים מקדימים בטקסט, רפרנסים למקומות אחרים, בדיחות פנימיות וקריצות. אם הספר הוא ספר טוב הקריאה השניה, זו הרגועה, היא המהנה יותר. מצרפי המקרים הוא ספר טוב. אז מה יש כאן, אמנם 128 סקירות כבר כתבו תקציר עלילה, ובכל זאת אספר לטובת מי שיתחיל את הקריאה ממני. גיא, אמילי ואריק מסתובבים בינינו אבל אינם בני אנוש במלוא מובן המילה. הם נראים כמו, אבל הם לא. הם נפגשו יחד בקורס הכשרה אקסלוסיבי וקטן שסייע להם לעבור מתפקידיהם הקודמים (גיא היה חבר דימיוני של ילדים) כדי להיות אלה שמזמנים את כל צירופי המקרים המוזרים והממוזלים בעולם. הסתימה בצינור שגרמה הצפה ברחוב שגרמה לאוטובוס לנסוע במסלול אחר, מה שגרם לך להגיע באיחור לשיעור ולפגוש בחורה יפה בכניסה לאוניברסיטה? אז כזה. גיא אחראי. הוא מצייר את כל הקשרים האפשריים על הקיר בדירה שלו, ואחרי זה גורם להם לקרות. או אמילי. או אריק. בטח תחשבו שיש בין גיא ואמילי משהו, אבל האמת היא שלא, כי גיא מתגעגע לקסנדרה שאותה הכיר כשהיה חבר דימיוני של ילד אחד והיא חברה דימיונית של ילד אחר. הספר מדבר על גיא, ועל אמילי, ועל הקשיים הכרוכים בצירוף מקרים, וגם משלב קטעים נבחרים מהקורס של שלושתם, ודן בנושאים של אוטונומיה בבחירות אישיות. והוא חמוד, ומקורי, ומרענן, ומאוד לא ישראלי למרות שהכותב שלו מאוד כן. אני ממש ממליצה, גם בקריאה שניה.”

“ספר נפלא! מתפלסף ומעלה תהיות ברומו של עולם, אך לא בצורה טרחנית. העלילה מאוד נעימה, מסתעפת ולכל אורך העלילה הקצוות נסגרים והתמונה הגדולה הולכת ומתבהרת. די בהתחלה היה לי ברור לאן הספר מתקדם, הבנתי את "הגילוי הגדול" בסופו, אבל זה ממש לא פגע בהנאה שלי. העולם שיואב בלום ברא מלא בפרטים קטנים, בחוקים, בתובנות והכל מצטרף למעין רצף כזה, מאוד ברור. *קצת ספוילר* וחיבור אישי: * * * * * בספר הזה מועלות על הכתב המון מחשבות שהיו לי בתור ילדה ומתבגרת. צירוף מקרים. תמיד התעסקתי בזה- אם הייתי ברגע הזה- מה היה קורה אז? מה היה קורה אם הייתי בוחרת אחרת? אפילו בפרטים הקטנים, לאו דווקא בהחלטות גורליות ומשנות חיים אבל גם בהן. תמיד המחשבות האילו של מה היה קורה אם. אבל יותר מזה, הספר גרם לי להזכר בכל החברים הדמיוניים שהיו לי. הייתי ילדה מלאה בדמיון (ונערה, וגם עכשיו, אבל בעיקר כילדה). בראתי לעצמי עולם שלם והיו לי חברים דמיוניים. הייתי מדמיינת ממש איך דמויות מספרים שקראתי מסתובבות איתי ביום-יום. אפילו המצאתי משחק ולימדתי את החברות שלי: כל אחת בחרה סרט או ספר שהיא אוהבת (תלוי באיזו גירסא משחקים) והדמות שהיא אוהבת נופלת מתוך הספר/סרט אל תוך חור בעלילה ואנחנו בעצם ממשיכות לדמיין את מה שקרה לדמויות, לשחק אותן, ואיתן. היינו מפגישות ביניהן בתפאורה שונה (נגיד בנווה מדבר). זה היה המשחק הסודי שלי עם כמה חברות ואחר כך לימדנו חברות נוספות. והיה לי גם חבר דמיוני קבוע, הוא היה בגילי (לפעמים אפילו דמיינתי אותו בתור אח תאום), היו לו פנים וקול. לא חשבתי עליו כבר שנים! אבל הספר הזה החזיר אותי אליו וזה היה מרגש, ממש כמו לפגוש אדם אמיתי, שלא ראיתי המון זמן. היה לי גם משחק עליו: בנוסף למשחקי ה"סרטים" וה"ספרים", הצעתי לשחק ב"דמיוניים" (במלעיל, כן?) שבו אנחנו מפגישות בין החברים הדמיוניים שלנו אבל המשחק הזה פחות תפס. אולי כי היינו צריכות לברוא עולם שלם ולשתף בו את השאר, בניגוד לספר או סרט שהם היו כבר עולם מובנה מראש, שכולנו כבר הכרנו. בכל אופן "מצרפי המקרים" גרם לי להזכר בזה, לשקוע בזה ולהנות מכל רגע, כמעט כמו שנהניתי אז. הבנתי אגב, שהחבר הדמיוני שלי לא התבגר ונשאר כמו אז, בן שמונה, תשע, עשר בערך... כיום כאישה בוגרת, בניתי משפחה עם חבר ילדות, אשר דרכנו נפרדו כשעוד היינו ילדים ועכשיו אנחנו כאן ביחד. ככה שאני יכולה להמשיך לכתוב על זה המון, על צירופי מקרים, על חברים דמיוניים, על גורל, אולי? אילו דברים שנמצאים תמיד במחשבות שלי ומאוד נהניתי לקרוא אותם, לנסות להבין אילו צירופי מקרים הובילו אותי למקום שבו אני נמצאת היום. אני יכולה להמשיך לקשקש בנושא, אבל נראה לי שפשוט אמליץ על הספר, הוא נפלא :)”

“הכרתי את בעלי כשהייתי בת 18. אהבה ממבט ראשון בין שני אנשים שעל הנייר הם הכי שונים בעולם. נתנו לנו חודש לכל היותר. בגיל 21 נשאנו. מה הסיכוי שזה יקרה? מה הסיכוי ששנים אחר כך זה עדיין יעבוד? לפי תורת ההסתברות הקלאסית הסיכוי שואף לאפס. אולם לפי "מצרפי המקרים" של יואב בלום זה סביר ביותר. גיא הוא מצרף מקרים שמתמחה בצירופי שידוך. תפקידם של מצרפי המקרים הוא להניע את שרשראות האירועים הבלתי סבירות שתחוללנה תופעות שלא היו קורות אלמלא כן. כנראה שגיא הוא האחראי לכך שבהרשמה במזכירות האוניברסיטה העברית במחלקה למתמטיקה נשאר כסא אחד בלבד שהאחד שלי ישב עליו, ואני הסכמתי לחלוק איתו אחרי המתנה של שעות בתור. עלילת הספר מתמקדת בשלושה מצרפי מקרים. גיא, שכאמור מתמחה בשידוכים, אמילי המתמחה בצירופי השראה, ואריק, בעל היכולות הגבוהות יותר מבין השלושה, מתמחה בכל. מצרפי המקרים מקבלים משימות במעטפה ועליהם לדאוג שאירועים, שהסיכוי להתרחשותם נמוך, אכן יקרו. את זאת הם עושים באמצעות יצירת שרשרת של אירועים שיובילו לתוצאה הרצויה. הרעיון של בלום מבריק לדעתי. הוא מנסה לענות על שאלה בסיסית בתודעה האנושית – בחירה חופשית מול דטרמיניזם. האם מה שקרה מוכרח היה לקרות ? מה המשמעות של הסתברות אם כל דבר ממילא היה חייב לקרות? לפי בלום יש לכל דבר סיבתיות, רק שאנחנו לא יכולים לראות את התמונה השלמה, וגם שכדי שהדברים אכן יקרו מישהו צריך לכוון את הנסיבות. רגע, רגע, בעצם הרעיון בחלק האחרון של מה שכתבתי מוכר לי מאיזשהו מקום...משהו שקשור לאמונה דתית? הבעיה העיקרית בספר, לדעתי, היא שהרעיון המסקרן של בלום נשאר בגדר רעיון ולא מתפתח באופן משכנע לעולם מלא ועשיר. הוא מתאר את מצרפי המקרים, ישויות לא ברורות, ורומז שישנם ישויות נוספות שמנהלות את עולמנו, אך עד הסוף לא ברור מי מכוון את העולם, מה הוא רוצה, ומהם החוקים. הדמויות "רזות", אין בהן נפח, והיה קשה לי מאוד להזדהות עימן, למרות שהספר עוסק הרבה באהבה. הן נדמו לי כפלקט נטול אישיות אמיתית, כאילו בלום לא הצליח לברוא להן עולם מעבר לתפקיד הספציפי שלמענו נוצרו. הייתי מצפה שספר שמדבר כל כך הרבה על אהבה יפצע וירגש ויהפוך את הקרביים. כל זה ממש לא קרה. קשה לי לדרג את הספר, ומאותן סיבות גם קשה לי להחליט אם אני ממליצה. מצד אחד הבעיתיות שתיארתי למעלה הציקה לי מאוד. מצד שני, הרעיון מאוד מיוחד, וגם הכתיבה עדינה כל כך, מלטפת, נעימה. האם ספר טוב מוכרח לטלטל? בשבילי התשובה היא כן. "מצרפי המקרים" הוא ספר שברגע שסיימתי לא הותיר בי שום משקע. ובכל זאת, אני כן אקרא את הספר הבא של בלום. אז לשיקולכם.”

“"לכאורה, עוד פגישה מיותרת שני זרים נתקלים זו בזה הוא מזכיר נשכחות, היא נזכרת הן זו יד המקרה." אסתר שמיר זה השיר שעלה בדעתי כשהחלתי לקרוא את הספר. האם באמת דברים קורים במקרה? מה עם הבחירה החופשית שלנו? הזכיר לי ויכוח שהיה לי מזמן מזמן עם חברים על בחירה חופשית. הם טענו שאדם בעצם נולד לגורלו, ואין דבר כזה בחירה חופשית. כי אדם נולד לסוג מסויים של מעמד, חברים מאותו סטטוס אקונומי ותרבותי וכו'. אז טענתי ההיפך, אולי הייתי תמימה, אולי האמנתי יותר באפשרויות ובבחירה חופשית. העלילה בקצרה- גיא, אמילי ואריק הם 3 חניכים לשעבר בקורס "מצרפי מקרים" אנשים שכל תכליתם ליצור את "צירוף המקרים" כדי שדברים יקרו. זוגות ייפגשו, אנשים עם יעודם, ורוצחים עם מטרתם..... האמת- בהתחלה התלהבתי מהרעיון , הדמיון, המקוריות. אבל ככל שהתקדמתי בספר, כך דילגתי על יותר ויותר חלקים( "מבוא לצירופי מקרים" עאלק חומר אקדמי או דמוי אקדמי.... מעייף!!!)ורק החלקים הסיפוריים עניינו אותי. אם הספר נקרה בידכם במקרה ;-) תקראו, אם לא, אפשר לוותר...”

“את הספר הזה הכנסתי לרשימת "מצעד הכריכות היפות" וכן לרשימת "שווה קריאה שניה", אבל רק אחרי שקראתי את הספר החמישי של יואב בלום, "כהרף עין" שמו, שמתי לב שלא כתבתי על הספר הזה סקירה כאן באתר. הכריכה יפה, בהחלט. ירוקה, עם תמונת עוגיית מזל שבורה, ועל הפתק המצורף שם הספר ושם הסופר. בנוגע לקריאה השנייה, השבת לקחתי את הספר לצורך קריאה שנייה ואני כאן כדי לדווח. מה הטעם בכתיבת סקירה שתהיה סקירה מספר 129 באתר? אין לי מושג. אני מניחה שיש בזה טעם, ובכל מקרה זו תהיה סקירה באוסף הסקירות שלי, זה שמתקדם באומץ ובעיזוז נעורים אל עבר סקירה מספר 800. קריאה שניה של ספר. אני אוהבת לקרוא ספרים בקריאה שניה. לא מיד, כמובן, אחרי זמן. זו קריאה שונה, איטית יותר, מופתעת פחות. והיות ואין הפתעה ודברים ידועים, זו גם הזדמנות לקריאה מהורהרת יותר, מחפשת רמזים מקדימים בטקסט, רפרנסים למקומות אחרים, בדיחות פנימיות וקריצות. אם הספר הוא ספר טוב הקריאה השניה, זו הרגועה, היא המהנה יותר. מצרפי המקרים הוא ספר טוב. אז מה יש כאן, אמנם 128 סקירות כבר כתבו תקציר עלילה, ובכל זאת אספר לטובת מי שיתחיל את הקריאה ממני. גיא, אמילי ואריק מסתובבים בינינו אבל אינם בני אנוש במלוא מובן המילה. הם נראים כמו, אבל הם לא. הם נפגשו יחד בקורס הכשרה אקסלוסיבי וקטן שסייע להם לעבור מתפקידיהם הקודמים (גיא היה חבר דימיוני של ילדים) כדי להיות אלה שמזמנים את כל צירופי המקרים המוזרים והממוזלים בעולם. הסתימה בצינור שגרמה הצפה ברחוב שגרמה לאוטובוס לנסוע במסלול אחר, מה שגרם לך להגיע באיחור לשיעור ולפגוש בחורה יפה בכניסה לאוניברסיטה? אז כזה. גיא אחראי. הוא מצייר את כל הקשרים האפשריים על הקיר בדירה שלו, ואחרי זה גורם להם לקרות. או אמילי. או אריק. בטח תחשבו שיש בין גיא ואמילי משהו, אבל האמת היא שלא, כי גיא מתגעגע לקסנדרה שאותה הכיר כשהיה חבר דימיוני של ילד אחד והיא חברה דימיונית של ילד אחר. הספר מדבר על גיא, ועל אמילי, ועל הקשיים הכרוכים בצירוף מקרים, וגם משלב קטעים נבחרים מהקורס של שלושתם, ודן בנושאים של אוטונומיה בבחירות אישיות. והוא חמוד, ומקורי, ומרענן, ומאוד לא ישראלי למרות שהכותב שלו מאוד כן. אני ממש ממליצה, גם בקריאה שניה.”

“ספר נפלא! מתפלסף ומעלה תהיות ברומו של עולם, אך לא בצורה טרחנית. העלילה מאוד נעימה, מסתעפת ולכל אורך העלילה הקצוות נסגרים והתמונה הגדולה הולכת ומתבהרת. די בהתחלה היה לי ברור לאן הספר מתקדם, הבנתי את "הגילוי הגדול" בסופו, אבל זה ממש לא פגע בהנאה שלי. העולם שיואב בלום ברא מלא בפרטים קטנים, בחוקים, בתובנות והכל מצטרף למעין רצף כזה, מאוד ברור. *קצת ספוילר* וחיבור אישי: * * * * * בספר הזה מועלות על הכתב המון מחשבות שהיו לי בתור ילדה ומתבגרת. צירוף מקרים. תמיד התעסקתי בזה- אם הייתי ברגע הזה- מה היה קורה אז? מה היה קורה אם הייתי בוחרת אחרת? אפילו בפרטים הקטנים, לאו דווקא בהחלטות גורליות ומשנות חיים אבל גם בהן. תמיד המחשבות האילו של מה היה קורה אם. אבל יותר מזה, הספר גרם לי להזכר בכל החברים הדמיוניים שהיו לי. הייתי ילדה מלאה בדמיון (ונערה, וגם עכשיו, אבל בעיקר כילדה). בראתי לעצמי עולם שלם והיו לי חברים דמיוניים. הייתי מדמיינת ממש איך דמויות מספרים שקראתי מסתובבות איתי ביום-יום. אפילו המצאתי משחק ולימדתי את החברות שלי: כל אחת בחרה סרט או ספר שהיא אוהבת (תלוי באיזו גירסא משחקים) והדמות שהיא אוהבת נופלת מתוך הספר/סרט אל תוך חור בעלילה ואנחנו בעצם ממשיכות לדמיין את מה שקרה לדמויות, לשחק אותן, ואיתן. היינו מפגישות ביניהן בתפאורה שונה (נגיד בנווה מדבר). זה היה המשחק הסודי שלי עם כמה חברות ואחר כך לימדנו חברות נוספות. והיה לי גם חבר דמיוני קבוע, הוא היה בגילי (לפעמים אפילו דמיינתי אותו בתור אח תאום), היו לו פנים וקול. לא חשבתי עליו כבר שנים! אבל הספר הזה החזיר אותי אליו וזה היה מרגש, ממש כמו לפגוש אדם אמיתי, שלא ראיתי המון זמן. היה לי גם משחק עליו: בנוסף למשחקי ה"סרטים" וה"ספרים", הצעתי לשחק ב"דמיוניים" (במלעיל, כן?) שבו אנחנו מפגישות בין החברים הדמיוניים שלנו אבל המשחק הזה פחות תפס. אולי כי היינו צריכות לברוא עולם שלם ולשתף בו את השאר, בניגוד לספר או סרט שהם היו כבר עולם מובנה מראש, שכולנו כבר הכרנו. בכל אופן "מצרפי המקרים" גרם לי להזכר בזה, לשקוע בזה ולהנות מכל רגע, כמעט כמו שנהניתי אז. הבנתי אגב, שהחבר הדמיוני שלי לא התבגר ונשאר כמו אז, בן שמונה, תשע, עשר בערך... כיום כאישה בוגרת, בניתי משפחה עם חבר ילדות, אשר דרכנו נפרדו כשעוד היינו ילדים ועכשיו אנחנו כאן ביחד. ככה שאני יכולה להמשיך לכתוב על זה המון, על צירופי מקרים, על חברים דמיוניים, על גורל, אולי? אילו דברים שנמצאים תמיד במחשבות שלי ומאוד נהניתי לקרוא אותם, לנסות להבין אילו צירופי מקרים הובילו אותי למקום שבו אני נמצאת היום. אני יכולה להמשיך לקשקש בנושא, אבל נראה לי שפשוט אמליץ על הספר, הוא נפלא :)”