ביקורת ספרותית על שגיונו של אלמאיר מאת ג'וזף קונרד
ספר טוב

---

מחקר יוצא מן הכלל של אינרציה המביא את ספורו של אדם המעדיף לחלום ולא לפעול. קונראד היה מרותק למושג ה'כשלון' וכאן הוא בוחן כיצד האדם אינו מגשים את חלומותיו, את העצלנות וקפאון הרצון.
חלומו של אלמאיר הוא למצוא מכרה זהב שמקומו, על פי השמועה, הוא אי-שם במעלה הנהר, לחזור להולנד עם בתו בת התערובת נינה- בת האנוש היחידה ממנה אכפת לו, ולהמציא עצמו מחדש בקרב החברה ההולנדית.
אף לא אחת מתכניותיו אינה יוצאת לפועל. אלמאיר סובל משיתוק חריף של הרצון המצמצם את מרחב הפעולה שלו בעודו מרחיב את נטייתו להתלונן. אלמאיר הוא בן-חסותו של טום לינגארד- סוחר לבן בעל עוצמה בחצי האי המלאי, שהנאתו התמוהה היא 'לסדר' ולשפר חייהם של אחרים. לינגארד מנפנף מול עיניו של אלמאיר באפשרות להתעשר כאשר הוא משכנעו להתחתן עם בת חסות נוספת שלו- בחורה מלאית שחלץ מידיהם של פירטים ואותה גדל כנוצריה.

"Startled by the unexpected proposal, Almayer hesitated, and remained silent for a minute. He was gifted with a strong and active imagination, and in that short space of time he saw, as in a flash of dazzling light, great piles of shining guilders, and realized all the possibilities of an opulent existence."

הוא ממקם את הזוג הנשוי בתחנה מסחרית על נהר הפנטאי ועוזב שם את אלמאיר שיסתדר בכוחות עצמו.
אלמאיר אינו מהווה איום ממשי לתחבולנות ולערמומיות של המלאים המקומיים והסוחרים הערבים, הוא עסוק באינטריגות של אשתו עם המקומיים ולבסוף 'נבגד' ע"י בתו שבורחת לה עם הנסיך המלאי שלעזרתו נזקק אלמאיר על מנת למצוא את הזהב שהוא מחפש. נטוש, עזוב ומופקר ע"י אשתו, בתו , פטרונו ועוזרו מתמוטט אלמאיר, מתחיל לצרוך אופיום ומת. כמונומנט אילם לכשלונו עומדת אחוזתו (שגיונו) הבלתי-גמורה בבניתה החל בימיו המוצלחים ולאחר שעזבה החלה להתכסות בשיחי ג'ונגל פולשניים.
לאורך רב הנובלה מתלונן אלמאיר על גורלו אך אף פעם אינו מצליח להביא עצמו לכלל פעולה. הוא מודע לעצמו עד כדי כך שהוא עוור לסובבים אותו- אפילו אהבתו לבתו עטופה מעטה של אהבה עצמית. התדרדרותו הקבועה לעצלנות מציידת אותו בסיפוק מעודן של רחמים עצמיים, תחליפו הבלעדי לנחת הרוח שבאה בעקבות הצלחה.
ביד אמן משכיל קונרד לחשוף את רפיונו של אלמאיר כמסווה לאגואיזם.

אפשר להבחין בחוסר בטחון בכתיבת נובלה ראשונה זו של קונראד.
תאורי הנהר הבוצי, הג'ונגל המחניק וההתפרצויות הססגוניות של הטבע מרהיבים שלעצמם אך אינם קשורים ממש לדמויות. מלבד אלמאיר ובאבאלצ'י, סתום העין בעל הפרצוף העצוב, הפוליטקאי המלאי האינטליגנט שכשרונותיו ראויים לסביבה מפותחת יותר מזו של הפנטאי הנחשל- שאר הדמויות- הלבנות והמלאיות כאחד, אינן מפותחות לעומק.
בכדי לחפות על רגעים איטיים שאינם משכנעים מציג קונראד סצנות חריפות- אלמאיר מוחק את עקבות בתו בחול לאחר שהיא בורחת עם מאהבה המלאי והופכם לערימות חול קטנות הנראות כמו "שורת קברים מיניאטורים"- ונגיעות קלות של קומדיה בלתי צפויה, כאשר באבאלצ'י ואדונו לקמבה מאזינים, מרותקים, לאופרה 'איל טרובטורה' (הטרובדור) של ורדי העולה ממכונת הנגינה בקרחת היער שלהם בבורניאו
בסה"כ אפשר להגיד שכנובלה ראשונה שנכתבה בידיו של אדם מבוגר, יחסית (38), 'שגיונו של אלמאיר' מבוצעת בהצלחה.

הדמיון ל'מאדאם בובארי' של פלובר אינו מקרי-
אמה בובארי נשואה לרופא פרובינציאלי משעמם וחיה חיים משועממים בעיירה משועממת. היא מפנטזת על החיים שלדעתה להם היא ראויה ומנסה, נאבקת, לחיות את החלום. נסיונותיה פתטיים, עקרים ובסופו של דבר- קטלניים. במשך שנים נסה קונראד לכתוב רומן על אדם החי חיים אפרוריים ומאכזבים בבורנאו, הנשוי לאשה אותה הוא מתעב, שחלום על חיי שפע משוקמים ורומנטיים הוא שמחזיק אותו. נסיונותיו של אלמאיר להגשים את מאוויו עקרים ופתטיים כאלה של מאדאם בובארי, ואף גורליים כמותם.
שתי הנובלות זהות למרות ההבדלים הסביבתיים ואלו הקשורים במבנה החברתי, גישתו של קונראד כלפי אלמאיר הינה סקפטית כגישתו של פלובר לאמה.
לא נקודות דמיון אלה בלבד הן שמושכות את קונראד אל כתיבתו של פלובר- אלא גם הסגנון. פלובר האמין כי קיימת דרך אחת, יחידה ומושלמת לאמר כל דבר. הוא חפש אחר המלה המושלמת (mot juste) והיה מוכן להקריב שבועות שלמים על הספה- כפי שאכן עשה לעתים קרובות- בהמתנה למלה הנכונה שתבוא אליו.
את מאדאם בובארי (פחות מ-300 עמודים) לקח 7 שנים לכתוב.
קונראד כתב את העמוד הראשון של 'אלמאיר' בשנת 1889.

*שגיונו של אלמאיר זמין, חנם, בגרסת קינדל באמזון (אנגלית)

» ביקורות נוספות של רוסיננטה
» ביקורות נוספות על שגיונו של אלמאיר