האמת היא שבהתחלה בכלל לא ידעתי איך אני אמור לשפוט את הספר הזה. בסקירה ראשונה ומהירה של הספר, הוא פשוט צעק: "הי, אני חיקוי של הארי פוטר!"
שלא לומר העתק. כי הרי יש בו כל כך הרבה דברים שמזכירים את הארי פוטר, שאני לא יודע מאיפה להתחיל - מהכריכה האחורית שלו (של טירה מסתורית), מהתקציר (על ילד שאף פעם לא עשה כך וכך, אך יום אחד הכל משתנה כשהוא מקבל מכתב ששולח אותו למקום קסום, סוג של בית ספר, שבו ירכוש חברים קסומים אך גם יצטרך להתמודד עם אויב שהקסם שלו חזק מכל קסום אחר), מהתמונות שבראש כל פרק, מזה שבשני הספרים יש עולם רגיל ועולם לא רגיל ושני העולמות חיים במקביל אך הסודיות ביניהם נשמרת על מנת שלא לעורר פאניקה בצד השני - בעיקר בצד של העולם הרגיל.
אז למה בכל זאת לקחתי אותו? פשוט מאוד, כי אני מעריץ את הארי פוטר. ובתור מעריץ, לאחר שסיימתי וקראתי כמה וכמה פעמים את ספרי הסידרה שהשאירו לי טעם של עוד, אני לא אהסס בכלל לקחת עוד ספר בסיגנון, גם אם הוא חיקוי, ואין סיכוי שזה ישתווה לדבר המקורי. תחשבו על זה ככה: אתם פשוט מתים על במבה של אוסם, אבל יום אחד אתם מגלים שהפסיקו לייצר את הבמבה הזו. יום אחד אתם מסתובבים בסופר, ורואים במבה שוש - לא תקחו? תקחו, בטח שתקחו.
אבל עם הזמן, אחרי שהספקתי לקרוא כמה וכמה עמודים, החלטתי שיותר נכון לקרוא לספר "קאבר של הארי פוטר", במקום חיקוי. ולמה קאבר?
קאבר הוא מושג שמשתמשים בו בעיקר בעולם המוזיקה, והוא מתאר מצב שבו אומן לוקח שיר של אומן אחר, ומבצע אותו בדרך שלו. כך גם במקרה של עידן קנוחן (אפשר לקרוא לו אומן) שלוקח סידרת ספרים שכתבה האמנית הגדולה מכולן, ג'יי קיי רולינג, והחליט לקחת את הסדרה לכיוון קצת אחר, לכיוון שלו. אפשר לומר גם, שהספר נכתב בהשראה מ...
לכאורה נראה שההבדלים קטנים מדי, אבל בין השורות ניתן להבחין בספרים שונים לחלוטין, שלכל ספר יש את הדברים המייחדים אותו, אווירה שונה.
נתחיל מכך שהסופר שכתב אותו הוא ישראלי, ולא סתם, אלא חרדי שבסתר כותב על קסמים, ובחייו המציאותיים עושה את מה שמצפים ממוגל חרדי כמוהו - ללמוד תנ"ך. לא סתם כינו אותו בתור "הארי פוטר החרדי". ואם חשבתם מה לחרדים ולהארי פוטר, אז נראה לי שהתשובה היא ששני הספרים הנמכרים ביותר בכל הזמנים, הם התנ"ך והארי פוטר, אז יכול להיות שבגלל זה חרדי כמו עידן קנוחן שמע עליו והביע בו התעניינות, והתאהב כמובן.
ועכשיו לעלילה.
הסיפור מספר על נער בשם איידן. הוא מאומץ, ואינו יודע דבר על הוריו הביולוגיים. הוריו אוהבים אותו, וכמו כל הורים נורמליים רוצים שהוא יהיה רופא או עורך דין מצליח. אבל החיים משעממים אותו, והוא לא מצליח להבין למה הם כל כך משעממים אותו. כשיום אחד קורית תקרית בשכונה, שבה הוא מצליח להזיז חפץ בכוח המחשבה, קורים סדרה של אירועים, שבסופם הוא מוצא את עצמו במקום שנקרא: "הטלסקול" (בשילוב המילים "טלפתיה" ו"סקול"), שם הוא ילמד טלקנזיס, טלפתיה, וגם ראיית הילות. ואני, בינתיים, אתחיל ללמוד מתי לעצור עם ספויילרים, ולהגיד לכם שאם אתם רוצים לדעת איך הספר ממשיך, פשוט תקראו אותו.
רק אומר שיש פה גם קצת פוליטיקה, שבכמה מובנים הזכירה לי את הפוליטיקה הישראלית, ואת הדברים שאנחנו כישראלים עוברים, מה שהופך את הספר גם לאקטואלי, בין השורות.
בנוסף, ככל שממשיכים בקריאה מגלים עולם, שללא ספק נשען על עולמות אחרים שקראנו כבר עליהם בעבר, אבל שום דבר כמובן לא יכול להחליף את הנשמה שכתבה אותו, שנגעה במקלדת המחשב וכתבה את הסיפור (או שאולי לחצה עליהן בטלקנזיס, אי אפשר לדעת). כך או כך, יש כאן עולם שלם שנוצר ממוח אחר של אדם אחר מג'יי קיי רולינג. הדמויות חמודות, ואפילו שהסיפור מתרחש באמריקה ויש להן שם אמריקאי, יש בהן משהו כל כך ישראלי - קטן, צנוע, לא גדול כמו שאמריקאים או בריטים יודעים לעשות, אך עם זאת מאוד ביתי, נעים וחמים ומקסים. יש כאן מקצועות מגניבים, שלא היו בהוגוורטס (תמיד טוב ללמוד דברים חדשים), והומור. אהבתי כל כך את ההומור כאן. מן קאבר כזה שלא מתיימר להיות כמו המקור, ועושה את הדברים בדרך שלו, ומה שיהיה יהיה. ואין מה לומר, זה מצליח. לא כמו המקור, אבל אין ספק שהוא חטיף מעולה לכל המעריצים (אפילו יותר מבמבה אוסם ובמבה שוש) ולכל מי שסתם אוהב לנשנש ספרים טובים ולשקוע קצת בעולם פנטזיה טוב, שללא ספק עומד בפני עצמו. בנוסף, יש גם מהלכים בעלילה, שהם מקוריים לחלוטין, ולא נועדה להיות בהם הקבלה או דימיון, ולו צר ביותר, בין שתי העלילות.
אז הספר, כמובן, מומלץ בחום. ואם לא השתכנעתם שאתם צריכים לקרוא אותו - אל דאגה, אני כבר אשכנע אתכם באמצעות הטלפתיה...
לסיכום, אני רוצה לזרוק עליכם כמה מושגים: סייסניקים! אאוטסייסניקים! אינקלטים! הילה סגולה! אמרפל! אדוונסרס! טלבול! בלאדריק!
