• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
עידן התמימות

עידן התמימות

מאת אדית וורטון

הביקורת של רויטל ק.

תמונה של רויטל ק.
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
עידן התמימות

עידן התמימות

מאת אדית וורטון

הביקורת של רויטל ק.

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של רויטל ק.
הוצאה לאור:אסטרולוג
שנת הוצאה:1997
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אנקה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 13 שנים

“עידן התמימות ספר תקופתי מעודן ומסוגנן על אותה שכבה של עשירים ותיקים עם שורשים וואספים של אנגלים”

2/11
ביקורות על עידן התמימות
הבאה
צילה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•6 דקות קריאה

ניולנד ארצ'ר , צעיר ניו יורקי, בן לחברה הגבוהה מנהל את חייו בקפדנות על פי חוקיו ועקרונותיו של...
המוסר?
טעות.
הדת?
לא ולא.

התשובה הנכונה היא "הטעם הטוב".
כללי הנימוס המקובלים על החוג החברתי המצומצם בו הוא חי.
ולמה, בעצם, חשוב כל כך לנהל את החיים על פי כללי הטעם הטוב?
אם הייתם שואלים את ניולנד ארצ'ר של תחילת הספר את השאלה הזו, קרוב לודאי שהוא היה זוקף גבה בתמיהה מעודנת, מסתובב לצד השני ושומר מכם מרחק החל מאותו הרגע.
שהרי בעצם השאלה, הוכחתם את היותכם מחוסרי טעם טוב ללא תקנה, כלומר - אנשים שלא כדי להתרועע איתם מחשש לפגיעה ב... נכון, הטעם הטוב.
כל זאת, בהנחה שמלכתחילה בכלל היה עולה בידכם להגיע לכלל שיחה עם ניולדנד ארצ'ר. בשביל זה, היה עליכם להשתייך לחוג חברתי מצומצם למדי של משפחות החברה הגבוהה בניו יורק. אם לא נולדתם כאלה, קלושים הסיכויים שתצליחו לפלס את דרככם למעמד הנכסף, וגם אם תצליחו - מוצאכם הנחות יזכר לכם לנצח, או לפחות לכמה דורות.
זוהי ניו יורק של שלהי המאה ה-19. חברה שיויונית? דמוקרטיה? מסתבר שלא ממש... תארי האצולה האירופאים אולי אינם נחשבים פה יותר מדי, אבל ישנו מדרג אצולה פרטי חדש, נוקשה לא פחות.
עושר התיאורים החיצוניים, של בגדים, בתים וריהוט, כמקובל בספרות המאה ה-19, נצבע כאן בגוון אירוני: זוהי חברה ששמה דגש מופרז על הצורה, על המראה, על הסגנון.
והתוכן? מי בכלל זוכר אותו.
כך, למשל, מתואר בחור הבקי בענייני סגנון ולבוש:
"בסוגיה של נעליים בלי שרוכים לעומת נעלי לכה חצאיות עם שרוכים איש לא ערער מעולם על סמכותו".
אחת הדמויות מתארת את האמונות מחוסרות הבסיס שיש לאירופאים על האמריקאים כך:
"הגברת ולאנד חייכה בחמלה: "בדיוק כמו כל יתר הדברים התמוהים שכל מיני זרים ממציאים עלינו. הם חושבים שאנו סועדים בשעה שתיים ותומכים בגירושים!"
אכן, סעודה בשעה שתיים ותמיכה בגירושים... מה כבר ההבדל בין המנהגים האלו.
כשהכל עניין של מקובלות חברתית ונימוסים, אין מדרג ואין הבדל. להתגרש יכול להיות נכון או לא נכון, מזעזע או לא מזעזע באותה המידה כמו סעודה בשעה ה"לא נכונה".

זהו סיפור פשוט בסך הכל.
ניולנד ארצ'ר, צעיר מחוג החברה הגבוהה הניו יורקית עומד להינשא לבחורה טובה ויפה ההולמת את מעמדו, אך מתאהב באלן אולנסקה, בת דודתה הנשואה שברחה, כמה שערורייתי, מבעלה, האירופאי בעל תואר האצולה, ואף שוקלת, למרבה האימה, החרדה, הזעזוע וחוסר הטעם הטוב, להתגרש ממנו.

פתיחת הספר הזכירה לי מאוד את "דיוקנה של גברת" של הנרי ג'יימס.
מפגש העולמות בין "העולם הישן" - אירופה - ל"עולם החדש" - ארצות הברית, אותה החברה הגבוהה, אותם כללי נימוס והתנהגות.
ויקיפדיה גילתה לי שהנרי ג'יימס ואדית וורטון אכן הכירו זו את זה והיו חברים. לא הופתעתי.
אמנם נהנתי מ"דיוקנה של גברת" אך לא הייתי בטוחה שמתאים לי כרגע ספר כבד ודורש השקעה כמוהו. למרבה המזל, התברר ש"עידן התמימות" קליל הרבה יותר.
ב"דיוקנה של גברת", מגיעה צעירה אמריקאית לאנגליה, ישנו מפגש עוצמתי בין העולמות, צלילה אל תוך הפערים התרבותיים ביניהם. היא נישאת לאדם שמסמל בעיניה את כל יופיה ועושרה התרבותי של אירופה, אך מתברר, למרבה הצער, שהוא מייצג לא פחות את הניוון, הצביעות והחומרנות בהם לוקה היבשת, והנישואים הופכים למלכודת אומללות. עם זאת, מסרבת איזבל, גיבורת הרומן, לנטוש את בעלה ולמעול בקדושה שהיא מייחסת לנישואים.
ב"עידן התמימות", לעומת זאת, הגיבור הראשי מתאהב בבחורה אמריקאית ששהתה זמן רב באירופה, נישאה שם בנישואים אומללים, וברחה מהם בחזרה לארצות הברית.

אבל הדגשים בשני הספרים שונים מאוד: אם ב"דיוקנה של גברת" המעצורים שעומדים בפניה של איזבל הם חברתיים ומוסרים, חיצוניים ופנימיים גם יחד, כאן - המעצורים העומדים בפני הגיבור הם חיצוניים בלבד: גינוני נימוס ומוסכמות חברתיות. המוסר, הלבטים הפנימיים, ממנו והלאה.

ניולנד, ההולך ומתאהב באלן, עובר תהליך של שינוי. הוא מתחיל להרהר על העקרונות לפיהם הוא חי, ואלה מתחילים להתערער בעיניו:
מדוע החברה בה הוא חי כה סלחנית כלפי רומנים שמנהלים גברים צעירים טרום נישואיהם, אך מצפה מהנשים להן הם נישאים בסופו של דבר להישאר תמות, תמימות וטהורות, לפחות עד לנישואיהן?
או כמו שמנסחת זאת אמו של ניולנד:
"בחורים עולי ימים הם אווילים... ונשים מסויימות הן תכססניות וחסרות כל מוסר כליות - ולפיכך, כאם, היא ראתה נס, לא פחות מזה, בעובדה שבנה היחיד עבר בשלום את אי הסירנות והגיע אל נמל המבטחים של ביתיות נקייה ללא רבב"
מדוע גירושים נחשבים לחרפה לאשה, האם אין היא זכאית לקבל את החופש שלה?
שאלות מטלטלות בעולמו של ניולנד.
בעולמנו שלנו, לעומת זאת, הן מעוררות בעיקר אדישות. המוסכמות החברתיות כבר השתנו ללא הכר מאז הימים בהם נכתב הספר, אנחנו כבר כמה שלבים טובים אחרי השלב אליו מצליח ניולנד להגיע בתהיותיו. האם הספר עדיין רלוונטי?
ובכן, כן.
קצת בשל העניין ההיסטורי בתקופה ובאווירה, קצת בשל האירוניה המקסימה, קצת בשל העלילה עצמה ועוד קצת בשל השאלות הפתוחות.

האם באמת היה סיכוי לאושר לגיבורי הרומן הזה?
אם ניולנד ארצ'ר היה מפר את אירוסיו, אם אלן היתה מתגרשת, האם היו יכולים לחיות יחד באושר ועושר? האם הדחיה החברתית לא היתה מתסכלת אותם, מכבידה עליהם, ממררת את חייהם?
מי שקרא את "אנה קארנינה" המתרחש בתקופה קרובה, גם אם במדינה רחוקה, לא יכול שלא לתהות האם קצת אומץ לב באמת היה פותר את כל בעיותיהם של גיבורי הרומן הזה.
ניולנד מאשים בלבו את ארוסתו המגלה בשלב מוקדם ברומן פתיחות מפתיעה ונכונות לפעול בניגוד למוסכמות החברתיות... כל עוד מדובר באנשים אחרים, לא בה עצמה. אלא שהוא עצמו, כמובן, נוהג בדיוק כמוה. הוא הולך ומשתכנע באווילותן של המוסכמות החברתיות לפיהן הוא חי, הוא מוכן לחיים בניגוד למוסכמות אלו... כל עוד אלו חיים של אנשים אחרים. לא שלו.
וככל שהוא נאבק להשתחרר מכבלי המוסכמות האלו, כלל לא ברור שהיה מצליח לחיות באושר בלעדיהם.

והאם בכלל אהבתו של ניולנד לאלן היא אהבת אמת, היא זו שהיתה גואלת אותו משממון חייו הבורגניים, או שמא היא נפלאה בעיקר בשל היותה אסורה ובלתי אפשרית? אולי היא לא יותר מאשר סמל לשאיפותיו המתעוררות של ניולנד לחיות חיים אחרים, מלאים יותר, בעלי משמעות?
כי קשה להימנע מהמחשבה שהחברה המתוארת בספר היא חברה של אנשים עם הרבה יותר מדי כסף וזמן פנוי, שבהיעדר מטרות מוגדרות מפתחים לעצמם שלל טקסים ומנהגים מדוקדקים שנועדו לסייע להם להעביר את זמנם. בלית ברירה, כאשר אלו אינם מספיקים, נוטים אותם אנשים לפתח לעצמם שלל מחלות ומיחושים שיעסיקו אותם. אולי כרסום קטן ברכיבי הבסיס של הפירמידה של מאסלו היה יכול להיות לאנשים האלו לתועלת.

בסופו של דבר, ניולנד בונה לעצמו חיים בעלי משמעות בדרכו שלו. העולם הולך ומשתנה והוא, בניגוד לאשתו הפלקטית, מתאים את עצמו לעולם החדש ולוקח חלק בבנייתו. הרומן הלא ממומש עם אלן אולנסקה הוא, אולי, רק עוד אבן דרך בשביל ההולך ומתרחב של חייו, ולא החמצת ההזדמנות היחידה לאושר אמיתי כפי שהוא (ואולי גם הסופרת) רואים זאת.

הקורא בן ימינו בהחלט יכול למצוא עניין בספר, ואף להתרווח ולהיאנח אנחת רווחה: כמה טוב שאנו חיים בתקופה כה שונה, שנפטרנו מכל אותן מוסכמות חברתיות עתיקות ועבשות שהכבידו על חייהם של אנשי המאה ה-19 והרסו את סיכוייהם לחחים של אושר, משמעות והרמוניה.
אנחנו, לעומתם, הצלחנו לייצר לעצמנו סטים שונים וחדשים של מוסכמות חברתיות ושלל דרכים יצירתיות אחרות למימוש טרגדיות אנושיות קורעות לב...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
T
Talu
תמונה של שרהל'ה
שרהל'ה
תמונה של IRomi
IRomi
תמונה של רץ
רץ
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של asheriko
asheriko
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
26קוראים|גיל ממוצע55|62%נשים

על המבקרת

תמונה של רויטל ק.

רויטל ק.

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
379 ביקורות•16 נבחרות•8,920 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות379
ביקורות נבחרות16
לייקים שקיבלה8,920
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת90ספרות מקורית84מתח ריגול והרפתקאות61

דיון על הביקורת

28 תגובות
גלית
גלית•לפני 10 שנים

מה שרויטל ק....

אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

יכול להיות שזו הפרשנות שלך, ויכול להיות שאדית וורטון אכן התכוונה לזה. בסרט זה כלל לא בא

לידי ביטוי, להיפך. מכיוון שהסרט גדוש ב-VOICE OVER בקטעים מהספר, דבר שמעשיר את הסרט, אנחנו מסתמכים הרבה על זה. יש רק פעם אחת שקצת איבדתי צפון ולא הבנתי משהו. בשתי פעמים, במרחק של כמה דקות צפייה, ישנם ציטוטים שסותרים זה את זה, באחד, שהחברה ידעה על האהבה בין ארצ'ר לווילנסקה, ובשני, שהם לא ידעו. כשאפגש עם סקורסזה בטקס האוסקר, אוציא לו את הנשמה בגלל זה.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

אפרתי, זה כך גם בספר.

כלומר, לא יודעת אם אישיותו של ארצ'ר עמוקה, אבל כן - הוא מתחתן עם מיי, שהיא בדיוק כמו שתיארת: נחמדה, יפה, טובה ונאמנה, אבל שטחית, מתעניינת רק בפני השטח, בחיצוניות ובמוסכמות ולא בשום דבר מעבר. אני חושבת שמבחינת הסופרת - ההתאהבות של ארצ'ר באלן היא אכן התאהבות באשה שמתאימה לו יותר, עמוקה, יודעת משהו על העולם, מוכנה לשבור מוסכמות. אבל אני, כקוראת, לא השתכנעתי. היה לארצ'ר רומן לפני נישואיו, וגם אז האמין שהוא מאוהב עד עמקי נשמתו עד שהתפקח. גם במיי היה מאוהב בהתחלה... לא השתכנעתי שהאהבה לאלן היא משהו אמיתי וחזק שקיים בזכות עצמו. היה לי הרושם, שלו היה שובר הכל ונישא לה - זה לא היה פותר את מצוקותיו, ולא היה הופך אותו למאושר יותר, כי הרושם שלי היה שהאומללות שלו נבעה מכל נסיבות החיים שלו, וההתאהבות באלן היתה רק ביטוי לזה. אבל זה לאו דווקא מה שהספר אומר... אלא איך שאני קראתי אותו.
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

בסרט, אישיותו של ארצ'ר הרבה יותר עמוקה והוא עובר חווייה מטלטלת. הוא אוהב את אלן, לא בגלל

היותה הרפתקנית, צבעונית ובלתי מושגת, אלא בגלל שמיי היא בחורה נחמדה, לא חכמה גדולה, שטחית, מעשית, יפה, מה שנקרא אשה טובה ונאמנה, אבל לא מתאימה לו כלל וכלל. והנה, הוא פוגש את הנפש התאומה שלו, סערת רוחות עזה מתחוללת, ושניהם כובשים את רגשותיהם כדי לא לפגוע בסובבים אותם. בגלל זה הדילמה תואמת ציבור דתי, שכן אתה יכול להיות נשוי ולהתאהב באדם אחר, אבל לא מצפים ממך שתשבור את הכלים ותלך אחרי לבך. או יותר נכון, לא מקבלים את זה, גם אם מבינים את הכאב. לכן הסרט שובר את הלב מכל הכיוונים. מיי, שאינה נאהבת ויודעת שהסכנה אורבת כל כך קרוב, ארצ'ר, שקרוב כל כך למעוד ואלן, שרוצה לזכות באושר לראשונה בחייה, ולא יכולה. זה סרט טעון ואני יכולה לכתוב עליו כמה מאמרים.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

תודה לי יניני.

רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

גלית, גם אני לא הצלחתי להזדהות עם ארצ'ר

וכמו שכתבתי - גם לא הצלחתי להאמין שבאמת ההתאהבות באלן היתה אהבה גדולה מהחיים, שהליכה בעקבותיה היתה הופכת את חייו ליפים יותר. בעיני, ההתאהבות הזו היתה חלק מגילוי שהחיים שלו צרים וחסרי משמעות, ביטוי לרצון למשהו אחר.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

יעל, בתחילת הספר נראה שהשיקול הזה כלל לא רלוונטי בעיניו של ארצ'ר.

ואילו בסוף ימיו - הוא אכן עשה שינוי וניסה לקחת חלק בשינויים שמתחוללים בעולם, להתערב בפולוטיקה ולהפוך את העולם למקום טוב יותר... כך שהוא צדק, מבחינתו. הוא הכיר בזה שעקרונותיו הקודמים לא היו מכוונים למקום הזה בכלל.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

אירית, תודה.

מרגע לרגע אני רוצה יותר לראות את הסרט הזה...
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

ראיתי אותו המון פעמים, ואני יכולה לדמוע שוב ושוב, בסצינה שאלן פורצת בבכי לפני ניולנד ומסבירה

לו שהיא לא מתגרשת בגלל המשפחה, בסצינה של המגדלור ובעוד כמה מקומות...
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

מסמר, תודה

לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

רויטל תודה רבה. הסרט גם מצויין

yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

אפרתי,

הבמאי גאון גם לדעתי. והגדולה שלו שהוא מצליח לגעת ללבם של צופים שונים הבאים ממקומות שונים לחלוטין.
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

הבמאי נולד בניו יורק למשפחת מהגרים איטלקית, ברשת הוא כמעט תמיד מאויית כסקורסזה.

לא חשוב, גאון אמרנו? ובעיקר, סרט מעודן ועמוק ששונה כל כך מיצירותיו הנפלאות האחרות, בגלל הנושא. אני, כאשה דתית, מצאתי קשר עמוק בין הסרט לבין קשר בין זוגי במגזר הדתי (לא החרדי), ושברון הלב של גיבוריו שבר גם את לבי.
yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

רויטל, לדעתי כל אחד משוכנע שהעקרונות שמניעים אותו הופכים אותו לאדם טוב יותר.

וארצ'ר נילנד אומר את זה בפה מלא בסוף ימיו. ולגבי השאלה הנוקבת איך מבטאים את שם הבמאי? היות והשם איטלקי, ויש E בסופו, אז... מישהו פה יודע איטלקית???
גלית
גלית•לפני 10 שנים

לטעמי הספר היה מאכזב

(את הסרט עדיין לא ראיתי) איטי מאד, וארצ'ר? לא התחברתי אליו, לא הצלחתי לייצר אמפתיה לדילמות שלו עדיין ספר נחמד למדי ואהבתי את הבקורת.
מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 10 שנים
אפרתי, תודה רבה.
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

הנכון: סקורסזי. כותבים באנגלית עם E בסוף, לכן המבקרים כותבים סקורסזה, אבל הוגים: סקורסזי. כמו ראיין

פיליפה, צ"ל פיליפי.
אירית פריד
אירית פריד•לפני 10 שנים
רויטל , כל כך ניהנתי מהביקורת שלך . שאפו !! ודניאל דיי לואיס עם מישל פייפר וריידר...הבחירה בהם לא יכלה להיות מוצלחת ממנה ...
מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 10 שנים
רויטל, סקירה נפלאה. וסליחה מראש שאני מנצל את הבמה של הביקורת שלך כדי לשאול שאלה שלא מן העניין... איך צריך לבטא נכונה את שמו של היוצר הקולנועי - סקורסזי (כפי שיעל כתבה) או סקורסזה (כפי שאפרתי כתבה). תמיד התבלבלתי...
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

תודה אפרתי.

מתה לראות את הסרט:)
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

תודה יעל.

בעיני, זה כן משנה מאיפה מגיעים העקרונות על פיהם בני אדם פועלים. האם הם נובעים מעקרונות מוסריים, מרצון להיות אדם טוב יותר, רוחני יותר, או שהם נועדו להגדיר אותך כמשתייך למעמד מסויים ולהפגין את השתייכותך אליו. נכון שכך או כך אפשר להגיע לעיסוק בחיצוניות, לשיפוטיות ולקטלוג חברתי, אבל בעיני גם לכוונה יש משמעות.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

תודה אנקה.

אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

ביקורת מעולה. התחלתי פעם לקרוא את הספר וזנחתי בגלל תרגומה של שירה גפן. יכול להיות

שאנסה בגרסה החדשה, או שלא. ולמה? כדי לא להרוס לי את האהבה ליצירת המופת של מרטין סקורסזה, שבעיני הוא הסרט הנפלא שנוצר אי פעם.
yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

ביקורת טובה מאד.

אני מסכימה שעיקר קיסמו של הספר הזה הוא האירוניה הדקה (דקיקה אפילו) כי יש לזכור שוורטון היתה חלק מאותו עולם שהיא היתה אירונית לגביו. והסרט המופלא שעשה סקורסוזי על פי הסיפור - רק מדגיש את האירוניה. לגבי שאלת העקרונות לפיהן מתנהל עולמן העבש של הדמויות - זה לא משנה אם קוראים להם "מסורת", "מוסר" או "דת". אלה הכללים לפיהם מתבצעת הסוציאליזציה של אדם. כמעט לעולם לא תוכל לשלול אותם, למרות מה שיאמרו הדורות הבאים.
אנקה
אנקה•לפני 10 שנים

ביקורת מצוינת.

נהניתי לקרוא אותה.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

:)

התכוונת ניולדנד... תיקנתי, בכל אופן. תודה.
פֶּפֶּר
פֶּפֶּר•לפני 10 שנים
ועכשיו אני סקרנית: ניולנד או ניודלנד?
28 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רויטל ק.

להתאהב בגרייס

להתאהב בגרייס

קריסטל סאתרלנד

מתבגר אמריקאי בעל נפש רומנטית שמחפש את ה-soul mate שלו, מחכה ליום שבו יפגוש את האחת, יתאהב בה וירצה לחיות איתה לנצח, לא, הוא לא חרמן או מעוניין בחוויות מיניות לכשעצמן בכללי, הוא רומנטי כאמור, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות עוד יכולה להידרדר!

איפה היינו?
כן, אז יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים-הכי-טובים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות ובשנינות, כאמור, אז זה סתם פרט פיקנטי ברקע שמתבל את העלילה כדי לתת לה קצת גוון משעשע).
יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון, לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני.
בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו.

הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה).
אבל אל תדאגו, הוא יתגבר.
בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה לא מפתיע.

זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון.
הוא קריא, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו שבשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב.

לפני 3 ימים•רויטל ק.
עזאזל

עזאזל

בוריס אקונין

קראתי את הספר לפני שנים.
לא הבנתי מה ההתלהבות ולא טרחתי להמשיך עם הסדרה.
הספר היה נראה לי קצת... ילדותי. בלש במאה ה-19 זה טוב ויפה אבל אנחנו כבר לא במאה ה-19 ולכן קשה להפתיע אותנו עם טוויסטים ואגודות סתרים מרושעות שמניעות את העולם מאחורי הקלעים שלקוחים היישר מהמאה ה-19.
אבל הסדרה בכל זאת מאוד נחשבת ולא יכולתי שלא לתהות מה אני מפספסת, אז השנה התחלתי לקרוא אותה שוב.
עכשיו אחרי שקראתי בערך חצי מספרי הסדרה (שנכתבו/תורגמו עד כה) וככל הנראה אני הולכת להמשיך איתה החלטתי לחזור אליו ולכתוב כמה מילים עליו, או אולי בכללי על הסדרה.
קודם כל, הספר הראשון הוא באמת אחד הפחות מוצלחים.
יש ספרים טובים יותר בהמשך הסדרה.
אמנם נהנתי מהספר יותר בקריאה השניה, אולי בגלל שבין הקריאות השלמתי את החטא ועונשו שהספר קצת מרפרר לרעיונות שלו, ועדיין, מדובר בספר לא מתוחכם ולא מרשים במיוחד.
לאורך כל הסדרה יש איזה פער בין היומרנות שלה, בין שפע הרפרנסים ההיסטוריים והספרותיים, תיאור מערכת השלטון המורכבת והביורוקרטיה שלה, לבין הדמות הראשית שבסופו של דבר היא דמות מאוד לא מתוחכמת, לא עמוקה או מתפתחת. תקראו לו ג'יימס בונד של המאה ה-19, תקראו לו שרלוק הולמס הרוסי, לא ממש משנה למי תשוו אותו (הוא נוטה להיכשל יותר משני הגיבורים האלו, אגב) - מדובר על דמות פלקטית, שטוחה.

את אותו הפער אפשר למצוא בהערות השוליים שנוספו בגירסה העברית: מצד אחד, בהוספת הערות שוליים לספר פרוזה יש משהו יומרני, זה מעיד על עומק שיש בספר שהקורא הלא מספיק משכיל עלול לפספס, וזה אכן כך בדרך כלל. מצד שני, לפעמים נכנסים להערות השוליים הסברים בסיסיים שמתאימים יותר לספר נוער מאשר לספר שבכל זאת מיועד למבוגר עם השכלה סבירה, כמו להסביר מהו ספר יהודית, מי היתה קירקה או מהו שטר מחילה.

בסך הכל אני נהנית מספיק מהסדרה בשביל להמשיך הלאה, אבל חושבת שבשביל להנות ממנה צריך להנמיך קצת ציפיות ביחס להייפ שיש סביבה.

לפני שבועיים•רויטל ק.
רצח בהמשכים

רצח בהמשכים

מקס סיק

נניח שיש לך רעיון לספר בלש/מתח.
אשתו של כותב מותחנים נרצחת באופן שמחקה רצח מהספר האחרון של בן הזוג שלה.
הספר המדובר עוסק ברוצח סדרתי, כך שברור שזוהי רק תחילתה של שרשרת רציחות.
והספרים האלה, הם לא לגמרי ריאליסטיים, הם מערבים רעיונות מיסטיים, תורת הנסתר, מכשפות, כך שכל זה גולש לעולם האמיתי: סגנון הרציחות, תחפושות, סמלים.
יש לך דמות בראש, חוקרת משטרה יפהפיה ומסתורית שהעבר שלה הולך ונחשף בפרקים קצרים בין פרקי העלילה המרכזית.
ונגיד שיש לך גם כמה רעיונות לטוויסטים, לחשודים, קרבנות שמתגלים כחשודים, חשודים שמתגלים כקורבנות.
ותיאורי זוועה גרוטקסיים זורמים לך למקלדת בקלות (אתה סקנדינבי בתרחיש הזה, ככה זה עובד אצלכם).
בקיצור, יש לך מספיק חומר כדי לכתוב ספר די מסקרן, עם קליף האנגרים שיעבירו את הקורא מפרק לפרק ובעצם חסר לך רק דבר אחד קטן, קטנטן:
ההתרה של כל זה.
הפתרון.
הקשירה של כל הקצוות בסוף הספר, שזירת כל הרמזים וסיפורי הרקע לכדי סוף אחד מספק.
אבל טוב, אתה חושב לעצמך, זה רק הסוף... מה זה כבר הסוף.
נמציא משהו, זה יסתדר איכשהו, אולי הקוראים לא ישימו לב.
ואולי כן אבל היי, הם כבר הגיעו עד הסוף אז למי אכפת.
ידוע שהמסע חשוב יותר מהיעד, לא? ואולי הפתרון האמיתי הוא בכלל הקוראים שרכשנו בדרך?
או שאיבדנו בדרך?
לא משנה, נו.
יש לך ספר ביד ואין סיבה שפרטים שוליים יעצרו אותך מלפרסם אותו.
וככה נולד הספר הזה.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•רויטל ק.
נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

ספר מרתק וקריא אבל...
קראתי והבנתי למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל".

כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו.
הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כמה כרכים עבי כרס.

הספר מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט בפרשיית לבון ובעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים.
בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמצאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשונה נראית לקורא בן ימינו שולית וחסרת חשיבות.
למרות ההסברים שהספר נותן, התחושה היא שמדובר יותר בעניין אישי, עניין של אגו ומריבות בין דמויות ספציפיות מאשר עניין מהותי ועקרוני כמו זה שניסו לשוות לו.
ואולי גם זאת אמירה על ימינו...?
בכל אופן, התחושה הכללית היא שקיבלנו זווית צרה מדי על שני האנשים האלו, שהיה מקום להרחיב את הספר, את נקודת המבט, את הנרטיב.

הזוית הצרה הזאת יחד עם נקודת הסיום שהסופר בחר לספר נותנים תחושה קטועה, תחושה שלא ברור מה, בעצם, ניסה הסופר לומר.
הוא סיפר סיפור מרתק, כן, היה קשה לעזוב את הספר באמצע.
אבל לאן זה לוקח אותנו? מה כל זה אומר לנו?

ואין ספק שענברי רוצה ויודע לומר לנו דברים על הכאן והעכשיו, זה ניכר בבחירות ניסוח מסויימות ורמזים קטנים שזורקים את הקורא לימינו.
אבל מה האמירה הגדולה - את זה כשלתי מלהבין.

האם מומלץ?
כן, זה בכל זאת אסף ענברי וגם ביום חלש שלו הוא שווה קריאה יותר מרוב הפרוזה שיוצאת בעברית.
אבל... כדאי להנמיך קצת ציפיות ביחס לספרים הקודמים.

לפני 4 שבועות•רויטל ק.
עמוק מדי

עמוק מדי

לי צ'יילד

כבר תקופה ארוכה שכל פעם שאני קוראת ספר בסדרה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לגמרי.
ואז הבא בתור בכל זאת מתגלגל לידי איכשהו (אם הוא מונח על מדף הספרים החדשים בספרייה ממש מולי כשאני נכנסת לספרייה זה נחשב שהוא התגלגל לידי, נכון?) ואני קוראת אותו.
למה?
אין סיבה, באמת.
ההצדקה היחידה היא ההשקעה המינימלית: הגיבור כבר מוכר אז אין את המחיר של להיכנס לספר חדש, להבין מי, מה, איפה, למה.
אין שום מורכבות בספרים האלה, שום רגש, שום מאמץ (טוב אולי קצת, מודה שבספרים האחרונים אני לא ועקבת עד הסוף אחרי מה בדיוק המזימה של הרעים ונשארת עם קצוות פתוחים שלא לגמרי בטוחה אם הם אצלי בראש או בספר.
הטווויסטים המרכזיים, בכל אופן, צפויים, ובאופן כללי הכל משדר עייפות).
מג'ק ריצ'ר, שאף פעם לא היה דמות עמוקה או אמינה במיוחד, אבל בכל זאת - דמות כיפית בספרים הראשונים - נשארה רק דמות קרטון (בסדר, חוץ מהאגרופים שעשויים מברזל).
הוא כבר בן יותר משישים, לא שתמצאו לזה זכר בספר, ועדיין לא נמאס לו לחיות כמו נווד שמתנייע ממקום למקום בטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת ודרכון פג תוקף.
הוא מבריק, הוא בלתי מנוצח, שום דבר ואף אחד הם לא אתגר בשבילו, הכל קטן עליו והכל יכול להיפתר באלימות ואם זה לא עובד - אז בעוד קצת אלימות.
אולי באמת זהו?

לפני חודש•רויטל ק.
יום השישי

יום השישי

אריאל שנבל

קראתי כמה ספרי מסע בזמן שבהם הגיבור מנסה למנוע אירוע היסטורי משמעותי.
בתסריט הנפוץ יותר, לפחות מהמדגם הלאו דווקא מייצג שלי, הגיבור נכשל.
או ליתר דיוק - מגלה שציר הזמן האלטרנטיבי גרוע יותר, ועם כל הצער והכאב - מוכרחים לחזור לציר הזמן שבו האירוע כן התרחש.
אני יכולה לחשוב רק על דוגמה אחת שבה שינוי ציר הזמן מצליח והספר מסתיים באוטופיה - עם מחיר אישי למעורבים בדבר.
עושה רושם שמוסכם על כולם בז'אנר הזה שאין שינוי ללא מחיר.

***
נראה לי שאין ישראלי שלא חשב על זה בשנתיים וחצי האחרות: מה היינו עושים אם היתה לנו מכונת זמן, איך היינו מונעים את ה-7/10? האם היינו יכולים למנוע אותו?
למי פונים? עם מי מדברים? מי היה מקשיב לנו?
ואיך חיים אחר כך עם זכרונות הזוועה שחיים רק בראש שלנו, בעולם שאנן שכל זה בשבילו רק מדע בדיוני, משהו שלא יכול לקרות?
ומה ההשלכות של השאננות הזאת, אם היינו ממשיכים לחיות בה, איזה מחיר היינו משלמים בהמשך?

***
אריאל שנבל כתב על זה ספר, ולמרות שידעתי שזה הנושא שלו - רק כשלקחתי אותו ליד קלטתי שאני הולכת לקרוא ספר על ה-7/10 .
ושבעצם, אני בכלל לא בטוחה שאני כבר מוכנה לזה.
בביקורת שלי על בסתר המדרגה של אמונה אלון כתבתי שעוד מוקדם מדי בעיני. מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים על ה-7/10, כשיש עוד כל כך הרבה סיפורים אמיתיים שלא שמענו.
מוקדם מדי לכתוב על אירוע טראומטי כל כך, שאנחנו עוד חווים.
פחות הרגשתי ככה לגבי הספר הזה. גם בגלל הזמן שעבר וגם בגלל שהוא בסופו של דבר - לא ממש ספר על ה-7/10.
הוא ספר מד"ב, הוא ספר על תרחישים אלטרנטיביים, רק חלקו מתרחש בכאן ועכשיו.
אולי עוד מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים מחקי מציאות, אבל בדיוניים לגמרי שמרחיקים מהמציאות - את זה קל לי יותר לעכל.

***
דבר אחד היה ברור מראש:
הספר הזה לא ילך לכיוון של האוטופיה. הגיבורה לא תמנע את ה-7/10 והספר לא יסתיים בחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
לא חושבת שאף ישראלי מסוגל כרגע לכתוב או לקרוא אוטופיה מתקתקה כזאת, זה יהיה יותר מדי יריקה בפרצוף. כאילו מישהו מריץ בדיחה על חשבוננו.
לכן זה לא יהיה ממש ספוילר להגיד שהחלק בספר שמתאר את הדיסטופיה של ציר הזמן האלטרנטיבי היה החלק הקשה יותר לקריאה.
קראתי אותו בתחושה שעברנו מספיק, שהיה רע לתפארת גם בלי לתאר תרחישים דמיוניים גרועים יותר.
שאין צורך, תודה רבה, להמציא קווי זמן מחרידים יותר.
וגם בתחושה ששום דבר, נורא ככל שיהיה, כבר לא באמת נתפס אצלנו כדמיוני לגמרי, כמשהו שלא יכול לקרות.

***
אבל חוץ מזה, מדובר בספר קולח מאוד, מרתק, אי אפשר לנחש שמדובר בספר ביכורים (מה שאולי לא מפתיע, בכל זאת מדובר באדם שכותב לפרנסתו).
האם הוא פיצח משהו, הציג תובנה כלשהי לגבי העבר היהודי וההווה הישראלי שהכריכה האחורית טוענת שהוא מתמרן ביניהם?
אני לא בטוחה.
באופן כללי, העיסוק בישראליות וביהדות שטחי בספר.
הוא מתעניין יותר בבחירות אישיות כואבות, בצירי זמן אלטרנטיביים, בנפילות ובשיקום.
אין אוטופיה בספר, כאמור.
כי אי אפשר לתאר כזאת במצב הנוכחי בישראל.
יש משבר וכאב ובחירות כואבות מאוד.
ואולי הנחמה הקטנה והיחידה היא באפשרות הבחירה.
לא זו הדמיונית של הגיבורה שמסוגלת, אולי, לשנות את העבר, אלא הבחירה האישית של כל אחד ואחת איך ולאן להמשיך מכאן הלאה.

***

מחשבות מאוחרות - תוספת לביקורת:
כשבעלי התחיל לקרוא את הספר, הוא אמר שהספר הזה בעצם לוקח את ה-7/10 ומשתמש בו כתירוץ כדי לכתוב על מה שבאמת עניין אותו - דיסטופיה שבה מדינת ישראל נחרבת וקהילת ישראלים לשעבר קמה בארה״ב. קצת איגוד השוטרים היידיים.
ויש בזה משהו, השימוש ב-7/10 מצמיד אותנו לספר והוא הטריגר והמניע של העלילה, אבל הוא באמת לאו דווקא הכרחי בשבילה.
עם זאת, מעניין לציין שדווקא החלק שעוסק בקהילה הישראלית-יהודית-אמריקאית היה החלק הפחות טוב של הספר.
זה חלק שבו ניכר הרקע העיתונאי של שנבל, הוא כתוב יותר כמו כתבה מעניינת שסוקרת קהילה מאשר כמו ספר ממש. שאר החלקים של הספר יותר נוגעים.

לפני חודש•רויטל ק.
הכלה האחרת

הכלה האחרת

גלילה רון-פדר-עמית

מה בסך הכל אני מחפשת?
רומן היסטורי שמתרחש בארץ ישראל בימי התורכים.
שיהיה אמין היסטורית, מגובה בתחקיר היסטורי, שיהיה קל לקריאה אבל לא קליל סטייל רומן רומנטי שמתלבש על ההיסטוריה בשביל קצת צבע ונפח.
שיהיה לו עניין אמיתי בהיסטוריה ובדמויות שהוא כותב עליהן.
שיפגיש את הדמויות שלו עם דמויות היסטוריות ומאורעות היסטוריים אמיתיים.
משהו בסגנון של גיא אוני.
כי אין מספיק ספרים כאלה, שהם גם ספרות פופולארית אבל גם עם ערך מוסף היסטורי אמיתי על התקופה המדוברת.
על משכבי בלילות של אושרת אסייג-לופז היה קצת כזה, אבל התמקד בטרומפלדור בעיקר.
אות מאבשלום של נאווה מקמל-עתיק גם עוסק בתקופה, אבל מרוכז בדמותו של אבשלום, ובאופן כללי ספר לא מוצלח בעיני.
באדום עתיק של גבריאלה אביגור-רותם היו כמה פרקים כאלה, שהיו יכולים להיות בסיס לרומן היסטורי נהדר.
אחוזת דג'אני של אלון חילו לכאורה היה יכול לענות על ההגדרה, אבל העוול שהוא עשה לדמות היסטורית אמיתית, האג'נדה של הכותב וספר קודם שלו שמאוד לא אהבתי הרחיקו אותי מהספר הזה, שברור לי שלא אהנה ממנו.

ואז יצא הספר הזה, שלכאורה אמור להיות בדיוק מה שאני מחפשת:
גלילה רון פדר עמית כותבת קליל ונגיש.
ספרי הביוגרפיה שהיא הוציאה לאורך השנים, לילדים ולנוער, נותנים לה רקע היסטורי רחב.
התחקיר שהיא עשתה ניכר בספר, והקטעים האהובים עלי בו היו אלה שבהם היא שילבה קטעי עיתונות אמיתיים מהתקופה.
אבל בכל זאת, גם הספר הזה לא היה מה שחיפשתי.
למה?
קצת כי הוא היה קליל מדי, כי ההיסטוריה בו נשארה ברמה של ספרי ילדים. בלי עומק, בלי הבנה רחבה יותר של תהליכים ואירועים.
הרבה בגלל הדמויות: קודם כל היו יותר מדי מהןץ כמה אפשר להיקשר לדמות ולפתח אכפתיות כלפיה כשיש כל כך הרבה דמויות וקפיצות ביניהן?
הדמויות שטחיות מאוד, חלקן מאוד לא אמינות.
בפרט הדמות של סוניה, דמות קיצונית שעוברת שינויים קיצוניים, שעושה מעשים מחרידים ובכל זאת בסוף הספר איכשהו הופכת לגיבורה החיובית, החזקה, המודל לאישה ציונית לוחמת, לא לגמרי ברור איך.
החוט המקשר בין כל הגיבורות הוא האדמו"רית מלודמיר.
דמות היסטורית אמיתית, חידתית ומסקרנת.
לא לגמרי ברור לי למה העלילה נטוותה סביבה, מה רצתה הסופרת לומר עליה.
היא לכאורה דמות נשית פורצת דרך, אישה מנהיגה שהיתה שנויה במחלוקת והלכה נגד המוסכמות.
בספר היא מתוארת בתחילה ככזאת ובהמשך כמניפולטיבית, כמישהי שהורסת את חייה של אחת מהמאמינות שלה.
לא לגמרי ברור לי מה ניסתה הסופרת לומר בתיאור הזה.

בינתיים, אני ממשיכה לחכות לספר הנכון שייתן לי את חוויית הרומן ההיסטורי שאני מחפשת.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רויטל ק.
הטירה הכחולה

הטירה הכחולה

לוסי מוד מונטגומרי

בגיל 29 החיים של ולנסי מגיעים לקיצם.
היא בת 29, רווקה זקנה, דהויה ומשעממת.
אף אחד כבר לא יתחתן איתה, לא יקרה לה שום דבר מעניין בחיים. כל חייה ימשיכו להיות רצף של התנהגות מרצה, מנומסת ונורמטיבית לפי הסטנדרטים של המשפחה הבלתי נסבלת שלה.
בשלב הזה, לא כל כך אכפת לנו, אם להיות כנים. היא באמת דמות מבאסת וקשה לדמין איך יצמח מהעשב האפרפר והדהוי הזה רומן רומנטי שיצליח באמת לגעת בקורא.

בגיל 29 החיים של ולנסי מגיעים לקיצם.
כמעט.
הרופא מבשר לה שמחלת הלב שהיא סובלת ממנה תביא למותה בשנה הקרובה (זה קצת ספוילר אבל ממש קצת, אז תתגברו).
ואז, כשהחיים באמת מגיעים לקצם וכבר אין מה לדאוג מהעתיד, מהמוניטין, ממה יחשבו ומה יגידו - ולנסי מתחילה לחיות.

לראשונה בחייה היא מעזה להתנהג קצת פחות בנימוס, לא לעמוד בציפיות של הסביבה, להגיד מה שהיא באמת חושבת והשערורייתי ביותר - לעזוב את הבית ולעבור לגור עם חברת ילדות גוססת שהקהילה כולה מנודה כי נכנסה להריון מחוץ לנישואים (הא. לא ראינו את זה מגיע, נכון קוראי האסופית לדורותיהם?)

ולנסי עוברת שינוי אופי דרמטי, האם הוא אמין? לא יודעת. אבל בואו, רומנים רומנטיים לא נועדו להיות אמינים. הם נועדו להיות כיף ואסקפיזם ואת זה הספר הזה עושה נהדר.

מבחינות מסויימות הוא מופרז ומגוחך יותר מהאסופית. התהליך שאן עוברת שבו היא מרפה מהפנטזיה הילדותית של "גבר החלומות" הכהה והשתקן ומבינה שהיא אוהבת את גילברט, חבר הילדות שלה, נראה ריאליסטי להפליא לעומת הרומן בספר הזה.
המשפחה של ולנסי, גיבורת הרומן, מורכבת מאנשים שנראים כמו הדמויות הכי צדקניות ובלתי נסבלות של מונטוגומרי מספרי האסופית או כמו בני הזוג בנט מגאווה ודעה קדומה, אם לשניהם היתה מנת המשכל של הגברת בנט. הטיפשות שלהם מתחרה רק בחוסר ההיכולת שלהם להביע אמפתיה. לא תמצאו פה דמות כמו הגברת לינד שלמרות חסרונותיה, היא אנושית בסופו של דבר.

מבחינות מסויימות הוא בוגר יותר, קודם כל כי הוא עוסק באנשים מבוגרים ולא ביתומות ג'ינג'יות בנות 11, וגם כי הוא בועט יותר במוסכמות החברתיות כמו הריון מחוץ לנישואים או היחס לאנשי דת.

אבל בסך הכל מדובר ברומן רומנטי קליל וחמוד להפליא.
הוא קצר, לא מאות עמודים של מלל והשתפכויות מיותרות.
אין בו תיאורים גרפיים מופרזים ומיותרים.
אין בו ניסיון להיות ריאליסטי או מקורי. אתם תראו את הטוויסטים מקילומטרים.
ותהנו מהם בכל זאת.
כי הוא קיטש מתוק עם תיאורי נוף וטבע כמו שמונטוגומרי יודעת.
כיף של ספר, מושלם לתקופות בהן יש צורך באסקפיזם מנחם.

לפני חודשיים•רויטל ק.
מאחורי כל גבר מוצלח

מאחורי כל גבר מוצלח

שרה גודמן קונפינו

כן כן, שוב לקחתי קומדיה רומנטית קלילה ומטופשת מהספרייה.
נכון.
אנחנו במלחמה, אנחנו רצים לממ"ד, הילדים בבית, מג'נגלים עבודה וזומים של הילדים ואין לדעת מה יקרה מחר והכי גרוע: פסח מתקרב.
אז כן, אני זקוקה לאסקפיזם, תתבעו אותי.

פתחתי את הספר וגילגלתי קצת עיניים כי נחשו מה, שוב הגיבורה היא רעיית פוליטיקאי מושלמת, כזאת שיושבת בבית עם הילדים ומוחקת את עצמה למען הקריירה של בעלה ש - הפתעה הפתעה - בוגד בה עם המזכירה. קצת מזכיר את הפתיחה של אנטומיה של סקנדל, חוץ מזה שאנטומיה של סקנדל לא היה קומדיה ולא רומנטי, אז זה משהו אחר אבל אתם יודעים. כל האקספוזיציה הזאת שבאה לספר לנו כמה הפטריארכיה עדיין כאן וגברים שולטים בעולם ובקושי משאירים מקום לנשים המסכנות כשבואו, לנשים בימינו יש בחירה אתם יודעים, אף אחד לא הכריח את גיבורות הרומנים האלה להיות רעיות ואמהות מושלמות ולוותר על החיים שלהן, תתקדמו כבר עם העלילות, שנות השישים התקשרו למסור ד"ש…

ואז התברר שזה בעצם סוג של רומן היסטורי שמתרחש ב… כן, שנות השישים.

מה שהפך את כל האקספוזיציה להרבה יותר הגיונית. וגם את המגמה של הסיפור להפוכה בדיוק: זה לא ספר שבא לבכות על הפטריארכיה המרושעת שטרם ניפצנו, להפך, זה ספר שבא לחגוג את כל הדרך שעשינו מאז שנות השישים. זה ספר שמאמין בהתקדמות ובהתפתחות, לא במבני כוח שחייבים לנפץ ולהחריב ואז להתחיל מאפס.

האם זה באמת רומן היסטורי? קצת, בעיקר באווירה. היחס לנשים, היחס לשחורים, אנטישמיות מוסווית בקושי.
מרגישים שהסופרת הכינה שיעורי בית.
ואז לקחת אותם ורקחה מהם מאפה מתקתק במילוי קיטש.
בסדר, נו. רציתי רומן רומנטי ואסקפיזם וקיבלתי בדיוק את זה.

לפני חודשיים•רויטל ק.

ביקורות נוספות על "עידן התמימות"

עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

עידן התמימות

ספר תקופתי מעודן ומסוגנן על אותה שכבה של עשירים ותיקים עם שורשים וואספים של אנגלים – הולנדים המזוהים עם החברה הגבוהה בניו יורק של שנות השבעים של המאה ה- 19. כל המסוגננים על כרכרות רתומות לסוסים שמסתובבים כל היום בין מסיבות גן (כמה אלגנטי) לבין אופרה מחזות ביקורי נימוסין מבית אחד לשני וכו'. מה האנשים האלו לא עבדו אף פעם?
גינונים מקובעים ומדודים לפי פרוטוקול של התנהגות לפי כל הכללים. כמעט חשבתי שאני קוראת על האצולה האנגלית של התקופה הויקטוריאנית נראה שהם למדו מאותו ספר.
החברה הגבוהה והשמרנית המדקדקת בפרטי פרטים של נורמות התנהגות ואוי למי שחורג חלילה מהמסגרת הנוקשה.
העלילה נעה בעצלתיים.
אף פעם לא אומרים מה חושבים באמת. אין הרבה ספונטניות בהליכות ובגינונים הנוקשים. אין התפרצות רגשות ,אין ללכת לפי צו הלב אלא לפי מה שנכון לעשות חברתית -מצפונית.
ניולאנד ארצ'ר יליד אותה שכבה חברתית אמריקאית
נע לפי מוסכמות וציפיות החברה הגבוהה הניו-יורקית.
מסודר, מחושב ומאורגן מדי. גם כשלעולמו מתפרצת ציפור צבעונית קלת אברה,
שאינה נוהגת לפי המוסכמות של אותה חברה סגורה לחברי מועדון בלבד.
מאדם אולנסקה, קרובת משפחה של ארוסתו מאי, היא גם מכרה מהעבר של ניולאנד.
היא כל מה שהוא חפץ ומתאוה אליו. הניגוד הגמור לארוסתו הבנאלית והצפויה.
האם סיפור האהבה ביניהם יתממש האם הם יניחו את חייהם הנוכחיים מאחור
ויפסעו אל השקיעה יד ביד, האם הם יעיזו לפרוץ את גבולות המותר והאסור?
מה אתם הייתם עושים במקומם?
גם היום בתחילת המאה ה-21 לא בטוח שכולנו היינו מעיזים לפרוץ גבולות וללכת בעקבות הלב
ולעזוב מאחור את הכל.
לוורטון יש את הכשרון לתאר סיפור אהבה מלודרמטי וסוחף ברוגע ובנועם,
ובתיאור מדוקדק של הדמויות עד מבלי להיסחף ומבלי לשפוט אותן.
כל הסערות והתלבטויות של הדמויות קורות בנבכי נפשן המיוסרת.
דבר אינו מבצבץ כלפי חוץ, לא רגשות ולא דיבורים כמעט.
מי שמעוניין להישאב לתוך עולמן הרגשי של דמויות מלפני למעלה ממאה שנה
הנעות בין צפון אמריקה לאירופה, מוזמן.
נסחפתי לתוך האוירה ודימיינתי במהלך הקריאה את השתלשלות הסיפור כמו בסרט. היה לי לעונג.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אנקה
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

איזה הרגשה נעימה לסיים סוף כל סוף ספר מענג כל כך. הייתי בטיול בחו"ל כשבוע וזנחתי אותו לצערי. אך משחזרתי לארץ, שבתי אליו במהרה.
כל כך אהבתי את סגנון הכתיבה של הסופרת, מושלמת. הירידה לפרטי פרטים באווירה, בתכולת הבית ושימת לב להתנהגויות הדמויות ולכללי הטקס המקובלים באותה מאה, מרשימים מאוד.

הכתיבה כל כך נעימה, סוחפת אותך למאה האחרת , ניו יורק בשנת 1870.

ניולנד ארצ'ר העומד לשאת לאשה את מיי, מתאהב באשה נשואה העונה לשם אלן (אולנסקה) יפהפיה. אדית טווה את יחסיהם בעדינות וברמיזה כאילו היא רוקמת תחרה עדינה. מערכת היחסים בין אלן וניולנד אינה ברורה וחד משמעית. היא מעניקה לקורא את התקווה כי הנה עומד להתרחש מפגש ומותירה לקורא את הציפיה והכמיהה לעוד מפגשים מרומזים כאלו.

הסופרת מאתר את הצביעות של החברה בכמה מעגלים : חיצוניים (החברה אשר נפגשת עם ארצ'ר ומיי), פנימיים (מערכת היחסים בין אר'צר לאשתו מיי ולמושא אהובתו אלן) ואני אף חושבת כי קיים מעגל פנימי נוסף (ארצ'ר ומצפונו ואלן ומצפונה).

יצירה מדהימה, מענגת.
מומלץ מאוד.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•צילה
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

הספר הזה נכתב על ניו יורק של שנות השבעים של המאה ה - 19 ועל אנשי "החברה הגבוהה" בה. ניו יורק של אותה תקופה היא מקום מחניק, בו שום מחשבה חדשה לא הורשתה להיכנס. זה המקום בו קודשה המסורת, ובין מעט המשפחות שניהלו קשרים אלה עם אלה, היו המוסכמות הדרך היחידה לחיות. איסור חמור חל על גילוי לב, והתקשורת היחידה המותרת היתה רמזים. הדרך הנכונה להתנהג היתה ברורה והגמישות לא אפשרית. דוגמה? לאשה בת המעמד הזה לא יאה להיות אופנתית, לכן השמלות המיובאות מפריז מאוחסנות בארון לשנתיים...לעומת זאת מי שכנערה הותר לה ללבוש לנשף שמלה שחורה - תישא את חרפתה עד הקבר.

אדית וורטון פרסמה את הרומן ב 1921, וב 1922 קיבלה את פרס פוליצר עבורו, והיתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי. הספר כתוב בעט אמן: וורטון מתארת בפרוט את החיים באותה תקופה, בדרך בה אנו ממש שומעים את צליל המשקה הנמזג לכוסות הבדולח, את שקשוק אופני הכרכרות, ואת שיחת יושבי התאים המרכלים באופרה. היא אינה מזניחה שום דמות, שולית ככל שתהיה. התאורים נכתבים באירוניה דקה, אבל היא אינה בזה או לועגת לדמויותיה, גם כשהן פועלות בצורה מגוחכת.

הסיפור הוא סיפור אהבה בלתי אפשרית, בתקופה בה את המלה "גירושין" לא אמרו בחברה מכובדת (ודאי לא כשנוכחות נערות צעירות), אשה היתה תלויה כלכלית וחברתית בבעלה או בקרובי משפחתה, ולגברים נסלחו חטאים רבים, למעט פשיטת רגל.
חיפשתי את הספר הזה זמן רב והייתי מאושרת כשהשגתי אותו. מי שאוהב ספרים בניחוח של פעם - מה שנהוג לכנות פה "קלאסיקה", כאלה שאינם ממהרים לשום מקום ופורשים מארג שלם של חיים, יאהב אותו מאד, כמוני.

*

לפני 14 שנים•
★★★★★
•yaelhar
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

"היא כמובן שרה בשפה אחרת, מאחר שהחוק הבלתי ניתן לערעור או לשינוי של עולם המוזיקה דרש שהטקסט הגרמני של אופרות צרפתיות המושרות בידי אמנים שוודים יתורגם לאיטלקית כדי שתתאפשר הבנה טובה יותר מצד דוברי אנגלית. זה נראה כה טבעי לניולנד ארצ'ר כמו כל המוסכמות האחרות סביבן סבבו חייו. כמו החובה להשתמש בשתי מברשות מצופות כסף עם חתימת שמו בכחול אמייל כדי לפסק את שיער ראשו, וכמו לא להופיע לעולם בחברה ללא פרח (גרדיניה מושלמת) על דש הבגד".

===
אלה שנות השבעים של המאה התשע עשרה. ניולנד ארצ'ר הוא צעיר ניו-יורקי, בן למשפחה עשירה ומבוססת בעיר, מאורס באירוסים רשמיים וארוכים למאי ווינלנד שהיא בת למשפחה עשירה ומבוססת אחרת בעיר. יש לו השכלה טובה, משרה טובה, טעם מעודן בתרבות ואומנות, וחיים צפויים ומסודרים בחברה בעלת קודי התנהגות ברורים ביותר. אל העולם היציב הזה נכנסת אלן, בת דודה של אשתו, שחזרה לעיר לאחר שנמלטה מבעלה האציל הפולני הברוטלי, והיא מתעקשת לבלגן את הכללים ומערערת באופן השערורייתי של ההתנהגות שלה את העולם המסודר של החברה הגבוהה בניו יורק. אלן גרה במקום הלא נכון, מתלבשת בדרך הלא נכונה, נראית עם הגברים הלא נכונים בשדרה החמישית בצהרי היום, וניולנד מוצא את עצמו מתאהב בה יותר ויותר. הפתרון שנראה לקורא המודרני הגיוני וסביר - אלן תקבל גט ותפסיק להיות מאדאם אולנסקה, ניולנד ישחרר את מאי מהתחייבות האירוסין שלהם, וכך יוכלו השניים לממש את האהבה שלהם, הפתרון הזה הוא שערוריה שלא תעלה על הדעת בזמן במקום ובחברה המדוברת. וזה בעצם הסיפור כולו.

הכללתי את הספר ברשימת "צריך לקרוא מתישהו", ואין לי מושג מתי עשיתי את זה ולמה. אולי קראתי את הסקירה של יעל הר והיה לי מעניין, אולי מסיבה אחרת. בכל מקרה לא זכרתי שהייתי מעוניינת לקרוא אותו, ולא חיפשתי אותו במיוחד. הספר הגיע הנה הביתה כחלק מחפירות הספריה היישובית הקטנה שלנו שכבר מתחילה למצות את מלאי הספרים שלא הצלחנו לקרוא.

===
"אה, ג'יין מרי היא אחת משלנו," אמרה גברת ארצ'ר באנחה, כאילו לא היה זה כה מעורר קנאה להיות בגיל שבו נשים מתחילות להציג לראווה את שמלותיהם הפריזאיות, מיד כאשר הן יוצאות מבית האופנה, במקום להניח להן להתבשל תחת מנעול ובריח כמנהג בנות גילה של גברת ארצ'ר.
"כן, היא אחת מהמעטות. בנעורי," המשיכה גברת ג'קסון, "זה נחשב וולגרי להתלבש לפי צו האופנה האחרונה ואמי סילרטון תמיד אמרה לי שבבוסטון הכלל הוא לשים בצד את השמלות מפרס לשנתיים. גברת בקסטר פנילו הזקנה, שעשתה הכל בצורה נפלאה, נהגה לייבא שתים עשרה שמלות לשנה, שתיים מקטיפה, שתיים מסאטין, שתיים ממשי, ושאר השש מפופלין וצמר הקשמיר היפה ביותר. זו היתה הזמנה קבועה, וכאשר נעשתה חולה
שנתיים לפני שנפטרה, מצאו ארבעים ושמונה שמלות שמעולם לא הוצאו מנייר העטיפה שלהן. וכשהסתיים האבל יכלו הנערות ללבוש את השמלות בקונצרטים מבלי שנראו כמקדימות את האופנה"
===

הספר הזה הוא סוג של ג'ין אוסטן אמריקאי. המון המון המון תיאורי שמלות וריהוט וביקורים אצל אחרים על מנת להציג לראווה את השמלות ואת הריהוט. המון דיבורים סחור סחור המציגים מערכות יחסים. ניולנד אולי קרוי "ארץ חדשה" אך החברה שבה הוא פועל מתפקדת כמו המולדת הישנה בריטניה, כמעט בכל מובן אפשרי. ניולנד הוא דמות עגולה, מודעת לעצמה בצורה קצת מפתיעה, ומתפתחת. שאר הדמויות נותרות פלקטיות להכעיס, ואולי זאת הכוונה. הקורא בן המאה העשרים ואחת עלול לחוש כי קצב ההתרחשויות איטי במקצת, כמו הצורך לחכות שנתיים מרכישת השמלה ועד לבישתה בציבור, התקשורת המחייבת העברת מכתבים מאדם לאדם, הנסיעה בין מקומות בקצב שסוסים מאפשרים וכדומה. בנוסף, ריבוי הדמויות והשמות, וכמובן קשרי המשפחה והחברה הענפים ביניהם, מקשה על הקריאה, לפחות בהתחלה. לוקח זמן להבין מי נגד מי ולמה, עד שקולטים שבאופן כללי כולם נגד כולם על פי האינטרס הנקודתי והצרכים המשתנים. עם זאת, בעניינים העיקריים - חיים בחברה המחשיבה את הנראות החיצונית, נותנת דגש על כסף ועל השגת רכוש, דנה ארוכות במי מוזמן ומי לא, ובעלת מוסר כפול הפועל שונה אצל גברים ואצל נשים - יתגלה כי מאה וחמישים השנים שחלפו אולי שינו את הפרטים, אך לא את העקרונות.

===
ד"ר אשמור, כומר הקהילה החדש של סט. מתיו נבחר מכיוון שהיה 'מאוד מתקדם'. דרשותיו נחשבו אמיצות במחשבה ובחידושי הלשון. כאשר תקף בחריפות את החברה האופנתית הוא דיבר תמיד על 'המגמות' שלה, ועבור גברת ארצ'ר היה זה מפחיד, ועם זאת מרתק, לחוש עצמה כחלק מקהילה בעלת מגמות"
===

ובכן, השלמתי את החוב הזה לרשימת הקריאה המעורפלת שקיימת אצלי. נהניתי מהקריאה, אבל היא דרשה מאמץ והלך רוח מתאים. בשורה התחתונה הסקירה הזאת היא לא המלצה ולא דיס המלצה. אפשר לקרוא. אפשר גם לדגום - לפתוח בעמוד אקראי ולקרוא פסקה מכאן ומשם, זה גם עובד.

לפני 5 שנים•נצחיה
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

ניו יורק המא 19 ,סיפור קלאסי.
לכל מי שאהב את ספרי ג'יין אוסטר.אז זה בסגנון .
עידן התמימות בניו יורק,המנהגים שלהם והתרבות,איך היו עויינים לגבי
אישה נועזת ומה החברה ציפתה ממנה.,להגיד לכם שהספר הפיל אותי בקסמו ומסגון הכתיבה שלו:
אז התשובה היא ממש לא.
אבל יש כאלה שממש מתלהבים מהתקופות ההם,אני מעידה על עצמי שאני לא מתלהבת
מהג'אניר של כתיבה קלאסית ,ובמיוחד מהחברה שבוחנת את הנשים תחת זכוכית מגדלת,וכל צעד ופיפס קטן
עושים מזה שערוריה חברתית.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ג'יהאן
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

למשפחה שלי יש בעיית גבולות רצינית.לא משנה מתי,לא משנה איפה,ברגע שאני מתיישב לקרוא,מישהו קורא לי.ותמיד זה לדברים הכי מטומטמים שיש-לעזור לקפל כביסה,לעזור להכין עוגה,להסביר למה נתקע הפלאפון (כאילו כל מי שהוא מתחת לגיל 20 הוא באופן קסום גם גאון מחשבים) וכהנה וכהנה.בקיצור,חושבים שהזמן שלי לא חשוב.אז נכון,אני לא עושה דברים ברומו של עולם.זה לא שאני עובד על פיתוח חדשני לחקר הסרטן (חכו יש לי עוד זמן),אבל גם לי מותר להתבטל,במיוחד בחופש.

כרגיל,גם כשבאתי לקרוא את הספר הזה (חכו!אני כבר מגיע לביקורת עצמה) הטרידו אותי.אחרי למידה מתישה לפסיכומטרי רק רציתי להתרווח ולקרוא (לא עזר לי באמת.כל מילה שנייה עצרתי ואמרתי "היי זה באוצר מילים של הפסיכומטרי!").

בכל מקרה,לספר עצמו.באופן כללי,מדובר בסיפור אהבה בין ניולנד ארצ'ר (השם הכי מתנשא ששמעתי בחיים שלי) ואלן אולנסקה.הוא מאורס לבת דודה שלה,שניהם עשירים,ניו יורקרים.בקיצור,צרות של עשירים.

סיפור האהבה זה כלי.הספר עצמו לא באמת מדבר על זה.אלא על כל מה שמסביב.על החברה הגבוהה,על זה שדבר כל כך פשוט לכאורה,"נו אז אם הוא אוהב אותה אבל הוא מאורס לאחרת,מה הבעיה פשוט שייפרד מההיא ויהיה עם השנייה?".אבל בחברה הגבוהה של ניו יורק,חלילה וחס!
כל הספר עטוף בגינונים חברתיים,מסיבות,נשפים וייחוס משפחתי.ומה שהכי יפה פה,זה שהדברים הם לא בדיות.הסופרת עצמה היא חלק מהעולם הזה.היא באמת יודעת שככה זה מתנהל.

יש במבוא לספר איזו אנקדוטה.מסופר שכשאידית וורטון הייתה קטנה,היא כתבה סיפור שלם שעוסק בטרקלין של גברות,ועל איך שהוא מבולגן.כשהיא נתנה לאמא שלה לראות,אמא שלה אמרה לה רק "אבל טרקלין של גברות תמיד מסודר".זה פשוט מדגים מאיפה הגיעה הסופרת.

הספר גרם לי להבין שלמרות שאני מתמרמר כל הזמן למה אני לא עשיר ולא יכול לטוס לחו"ל כל הזמן ולקנות את כל המחסנים של צומת ספרים,עדיף להיות "עני" (לא באמת כן?) מאשר עשיר..

לפני 12 שנים•omers
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

התחלתי לקרוא אותו לפני כחודש הכריכה נראתה לי מעניינת, בספריה באונברסיטה.
התחלתי לקרוא, התחלה מעניינת, והמראה של ניו- יורק סיקרן אותי, עד שהיו קטעים מתים בין הדמויות, הדיאלוגים היו ריקים, עד הסוף המאוד לא צפוי. אי אפשר לצפות מרומן ממאה ה19 שחודש בשנים האחרונות, מעניין אבל לא מומלץ לאנשים שלא חובבים ספרות קלאסית.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אורי החמודה
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

חורף קר וגשום , שמיכת פוך וספר טוב במיוחד אם הוא מהז'אנר האהוב עלי , רומן תקופתי, הם הצירוף האידאלי עבורי מאז ימי ילדותי . אין מחלוקת שהחורף השנה קר במיוחד , ומחייב התכנסות אל מתחת לשמיכת פוך איכותית כך שתחצוץ בין הקור המפלח לחמימות הנעימה והרכה שמתחתיה . הספר הוא רק בונוס. עידן התמימות מגולל עלילה המתרחשת בשלהי המאה ה- 19 בניו יורק . זהו סיפור אהבה שאינה באה לידי מימוש, אהבה כואבת וצורבת בין בחור נשוי טרי לצעירה אחרת,נשואה שברחה מבעלה. הסופרת מתמקדת באווירה של חיי היום יום בקרב השכבה המיוחסת , שבה נערכות מסיבות כמעט מידי ערב לכבוד אירועים חשובים יותר ובעיקר פחות . יציאות ובילויים ונופשים הם בראש מעייניהם ,מסיבות שלהן כמובן כללים נוקשים של לבוש, ארוחות משובחות שבושלו ע"י משרתים ושיחות בין המוזמנים הכוללות דרך קבע רכילויות עסיסיות .
החיים הטובים של הדמויות בספר כוללים קניות בחנויות אופנה בעיקר מפריז ומשרתים כנועים שמכלים את ימיהם האומללים בהענקת שירותם לאדוניהם ולגבירותיהם . בספר שוררת התחושה שלאנשים המתוארים בספר אין בעיות רציניות בחיים . הכול נסוב סביב אותן ארוחות ערב טקסיות רשמיות.
הספר בתחילתו משופע בשמות של אנשים ונשים הקשורים לזה לזה בקשרי משפחה או קרבה מסוג אחר. קשה לעקוב אחרי כל השמות הללו. רק בהמשך הספר הצלחתי להבין את יחסי הגומלין והעלילה החלה להתבהר . משהו בסגנון הכתיבה או בתרגום לא זרם כפי שציפיתי.עצוב היה לי לקרוא על אומללותו של יולנדר ארצ'ר בחייו האישיים כאשר מושא אהבתו נמצאת אי שם מחוץ להישג ידו.. הספר טוב . ייתכן שבתרגום אחר הייתי מעריכה אותו כמעולה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שקדנית
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

לא השפה הגבוהה , הדמויות הרבות והירידה לפרטי פרטים, כמו סוג בד או תיאור של כורסא
יכולים להרתיע מרומן
שכולו עטוף במשמעויות על החיים של פעם ואשר רלוונטים גם להיום
ספוילר!
"לא. שכחתי. אף פעם לא ביקשתם כלום זה מזו, לא? וגם לא סיפרתם כלום.
הייתם רק יושבים ומתבוננים, ומנסים לנחש מה קורה מתחת לפני השטח. בעצם כמו בית מחשה לחרשים ואילמים!
טוב, אני בטוח שבדור שלכם ידעתם יותר על מחשבותיו הפרטיות של האחר מאשר יהיה לנו אי פעם זמן לדעת על שלנו.
אני אומר לך, אבא..."
עם כל הטכנולוגיה המתקדמת, המבטיחה לחשוף את רגשותינו ומחשבותינו,
האם באמת אנחנו מכירים את מי שחי לצידנו?האם אפשרי לדעת את מהוויו?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
דירוג
4.0
לפני 8 שנים

“איזה הרגשה נעימה לסיים סוף כל סוף ספר מענג כל כך. הייתי בטיול בחו"ל כשבוע וזנחתי אותו לצערי. אך משחז”