ביקורת ספרותית על עידן התמימות מאת אדית וורטון
ספר טוב

---

ניולנד ארצ'ר , צעיר ניו יורקי, בן לחברה הגבוהה מנהל את חייו בקפדנות על פי חוקיו ועקרונותיו של...
המוסר?
טעות.
הדת?
לא ולא.

התשובה הנכונה היא "הטעם הטוב".
כללי הנימוס המקובלים על החוג החברתי המצומצם בו הוא חי.
ולמה, בעצם, חשוב כל כך לנהל את החיים על פי כללי הטעם הטוב?
אם הייתם שואלים את ניולנד ארצ'ר של תחילת הספר את השאלה הזו, קרוב לודאי שהוא היה זוקף גבה בתמיהה מעודנת, מסתובב לצד השני ושומר מכם מרחק החל מאותו הרגע.
שהרי בעצם השאלה, הוכחתם את היותכם מחוסרי טעם טוב ללא תקנה, כלומר - אנשים שלא כדי להתרועע איתם מחשש לפגיעה ב... נכון, הטעם הטוב.
כל זאת, בהנחה שמלכתחילה בכלל היה עולה בידכם להגיע לכלל שיחה עם ניולדנד ארצ'ר. בשביל זה, היה עליכם להשתייך לחוג חברתי מצומצם למדי של משפחות החברה הגבוהה בניו יורק. אם לא נולדתם כאלה, קלושים הסיכויים שתצליחו לפלס את דרככם למעמד הנכסף, וגם אם תצליחו - מוצאכם הנחות יזכר לכם לנצח, או לפחות לכמה דורות.
זוהי ניו יורק של שלהי המאה ה-19. חברה שיויונית? דמוקרטיה? מסתבר שלא ממש... תארי האצולה האירופאים אולי אינם נחשבים פה יותר מדי, אבל ישנו מדרג אצולה פרטי חדש, נוקשה לא פחות.
עושר התיאורים החיצוניים, של בגדים, בתים וריהוט, כמקובל בספרות המאה ה-19, נצבע כאן בגוון אירוני: זוהי חברה ששמה דגש מופרז על הצורה, על המראה, על הסגנון.
והתוכן? מי בכלל זוכר אותו.
כך, למשל, מתואר בחור הבקי בענייני סגנון ולבוש:
"בסוגיה של נעליים בלי שרוכים לעומת נעלי לכה חצאיות עם שרוכים איש לא ערער מעולם על סמכותו".
אחת הדמויות מתארת את האמונות מחוסרות הבסיס שיש לאירופאים על האמריקאים כך:
"הגברת ולאנד חייכה בחמלה: "בדיוק כמו כל יתר הדברים התמוהים שכל מיני זרים ממציאים עלינו. הם חושבים שאנו סועדים בשעה שתיים ותומכים בגירושים!"
אכן, סעודה בשעה שתיים ותמיכה בגירושים... מה כבר ההבדל בין המנהגים האלו.
כשהכל עניין של מקובלות חברתית ונימוסים, אין מדרג ואין הבדל. להתגרש יכול להיות נכון או לא נכון, מזעזע או לא מזעזע באותה המידה כמו סעודה בשעה ה"לא נכונה".

זהו סיפור פשוט בסך הכל.
ניולנד ארצ'ר, צעיר מחוג החברה הגבוהה הניו יורקית עומד להינשא לבחורה טובה ויפה ההולמת את מעמדו, אך מתאהב באלן אולנסקה, בת דודתה הנשואה שברחה, כמה שערורייתי, מבעלה, האירופאי בעל תואר האצולה, ואף שוקלת, למרבה האימה, החרדה, הזעזוע וחוסר הטעם הטוב, להתגרש ממנו.

פתיחת הספר הזכירה לי מאוד את "דיוקנה של גברת" של הנרי ג'יימס.
מפגש העולמות בין "העולם הישן" - אירופה - ל"עולם החדש" - ארצות הברית, אותה החברה הגבוהה, אותם כללי נימוס והתנהגות.
ויקיפדיה גילתה לי שהנרי ג'יימס ואדית וורטון אכן הכירו זו את זה והיו חברים. לא הופתעתי.
אמנם נהנתי מ"דיוקנה של גברת" אך לא הייתי בטוחה שמתאים לי כרגע ספר כבד ודורש השקעה כמוהו. למרבה המזל, התברר ש"עידן התמימות" קליל הרבה יותר.
ב"דיוקנה של גברת", מגיעה צעירה אמריקאית לאנגליה, ישנו מפגש עוצמתי בין העולמות, צלילה אל תוך הפערים התרבותיים ביניהם. היא נישאת לאדם שמסמל בעיניה את כל יופיה ועושרה התרבותי של אירופה, אך מתברר, למרבה הצער, שהוא מייצג לא פחות את הניוון, הצביעות והחומרנות בהם לוקה היבשת, והנישואים הופכים למלכודת אומללות. עם זאת, מסרבת איזבל, גיבורת הרומן, לנטוש את בעלה ולמעול בקדושה שהיא מייחסת לנישואים.
ב"עידן התמימות", לעומת זאת, הגיבור הראשי מתאהב בבחורה אמריקאית ששהתה זמן רב באירופה, נישאה שם בנישואים אומללים, וברחה מהם בחזרה לארצות הברית.

אבל הדגשים בשני הספרים שונים מאוד: אם ב"דיוקנה של גברת" המעצורים שעומדים בפניה של איזבל הם חברתיים ומוסרים, חיצוניים ופנימיים גם יחד, כאן - המעצורים העומדים בפני הגיבור הם חיצוניים בלבד: גינוני נימוס ומוסכמות חברתיות. המוסר, הלבטים הפנימיים, ממנו והלאה.

ניולנד, ההולך ומתאהב באלן, עובר תהליך של שינוי. הוא מתחיל להרהר על העקרונות לפיהם הוא חי, ואלה מתחילים להתערער בעיניו:
מדוע החברה בה הוא חי כה סלחנית כלפי רומנים שמנהלים גברים צעירים טרום נישואיהם, אך מצפה מהנשים להן הם נישאים בסופו של דבר להישאר תמות, תמימות וטהורות, לפחות עד לנישואיהן?
או כמו שמנסחת זאת אמו של ניולנד:
"בחורים עולי ימים הם אווילים... ונשים מסויימות הן תכססניות וחסרות כל מוסר כליות - ולפיכך, כאם, היא ראתה נס, לא פחות מזה, בעובדה שבנה היחיד עבר בשלום את אי הסירנות והגיע אל נמל המבטחים של ביתיות נקייה ללא רבב"
מדוע גירושים נחשבים לחרפה לאשה, האם אין היא זכאית לקבל את החופש שלה?
שאלות מטלטלות בעולמו של ניולנד.
בעולמנו שלנו, לעומת זאת, הן מעוררות בעיקר אדישות. המוסכמות החברתיות כבר השתנו ללא הכר מאז הימים בהם נכתב הספר, אנחנו כבר כמה שלבים טובים אחרי השלב אליו מצליח ניולנד להגיע בתהיותיו. האם הספר עדיין רלוונטי?
ובכן, כן.
קצת בשל העניין ההיסטורי בתקופה ובאווירה, קצת בשל האירוניה המקסימה, קצת בשל העלילה עצמה ועוד קצת בשל השאלות הפתוחות.

האם באמת היה סיכוי לאושר לגיבורי הרומן הזה?
אם ניולנד ארצ'ר היה מפר את אירוסיו, אם אלן היתה מתגרשת, האם היו יכולים לחיות יחד באושר ועושר? האם הדחיה החברתית לא היתה מתסכלת אותם, מכבידה עליהם, ממררת את חייהם?
מי שקרא את "אנה קארנינה" המתרחש בתקופה קרובה, גם אם במדינה רחוקה, לא יכול שלא לתהות האם קצת אומץ לב באמת היה פותר את כל בעיותיהם של גיבורי הרומן הזה.
ניולנד מאשים בלבו את ארוסתו המגלה בשלב מוקדם ברומן פתיחות מפתיעה ונכונות לפעול בניגוד למוסכמות החברתיות... כל עוד מדובר באנשים אחרים, לא בה עצמה. אלא שהוא עצמו, כמובן, נוהג בדיוק כמוה. הוא הולך ומשתכנע באווילותן של המוסכמות החברתיות לפיהן הוא חי, הוא מוכן לחיים בניגוד למוסכמות אלו... כל עוד אלו חיים של אנשים אחרים. לא שלו.
וככל שהוא נאבק להשתחרר מכבלי המוסכמות האלו, כלל לא ברור שהיה מצליח לחיות באושר בלעדיהם.

והאם בכלל אהבתו של ניולנד לאלן היא אהבת אמת, היא זו שהיתה גואלת אותו משממון חייו הבורגניים, או שמא היא נפלאה בעיקר בשל היותה אסורה ובלתי אפשרית? אולי היא לא יותר מאשר סמל לשאיפותיו המתעוררות של ניולנד לחיות חיים אחרים, מלאים יותר, בעלי משמעות?
כי קשה להימנע מהמחשבה שהחברה המתוארת בספר היא חברה של אנשים עם הרבה יותר מדי כסף וזמן פנוי, שבהיעדר מטרות מוגדרות מפתחים לעצמם שלל טקסים ומנהגים מדוקדקים שנועדו לסייע להם להעביר את זמנם. בלית ברירה, כאשר אלו אינם מספיקים, נוטים אותם אנשים לפתח לעצמם שלל מחלות ומיחושים שיעסיקו אותם. אולי כרסום קטן ברכיבי הבסיס של הפירמידה של מאסלו היה יכול להיות לאנשים האלו לתועלת.

בסופו של דבר, ניולנד בונה לעצמו חיים בעלי משמעות בדרכו שלו. העולם הולך ומשתנה והוא, בניגוד לאשתו הפלקטית, מתאים את עצמו לעולם החדש ולוקח חלק בבנייתו. הרומן הלא ממומש עם אלן אולנסקה הוא, אולי, רק עוד אבן דרך בשביל ההולך ומתרחב של חייו, ולא החמצת ההזדמנות היחידה לאושר אמיתי כפי שהוא (ואולי גם הסופרת) רואים זאת.

הקורא בן ימינו בהחלט יכול למצוא עניין בספר, ואף להתרווח ולהיאנח אנחת רווחה: כמה טוב שאנו חיים בתקופה כה שונה, שנפטרנו מכל אותן מוסכמות חברתיות עתיקות ועבשות שהכבידו על חייהם של אנשי המאה ה-19 והרסו את סיכוייהם לחחים של אושר, משמעות והרמוניה.
אנחנו, לעומתם, הצלחנו לייצר לעצמנו סטים שונים וחדשים של מוסכמות חברתיות ושלל דרכים יצירתיות אחרות למימוש טרגדיות אנושיות קורעות לב...

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על עידן התמימות