בחצי הראשון של הספר הייתי מעט מאוכזבת- קרו דברים ולא היה לי מושג מה קורה. בחצי השני משהו השתנה- הדברים מעולם לא התבהרו עד הסוף, אולם כבר לא היה בכך צורך, פתאום הספר קיבל תפנית והשתנה- התרחשויות מפתיעות, דמויות שנעשו פתאום מרתקות יותר, הפתעות והרתפקאות אבל יותר מהכל, ביקורת קטנה ושקטה על החברה שלנו, על החיים ועל הנורמות שבשביליהן אנו פוסעים בכל יום ולעולם לא עוצרים לתהות למה. אני חושבת שזו נקודה כזו שכל אחד יכול להזדהות איתה, והיא הופכת את סוף הספר למשהו שהוא יותר מסתם פנטזיה.

יש אינספור ספרים שעוסקים בשואה ובמלחמת העולם ה2 באופן כללי, אולם הספר הזה הצליח לחדש לי ולהוות נקודת מבט מעט פחות מוכרת. כשחושבים על מלחמת העולם השניה מתרכזים בעיקר בשואה, ועל אף שאין ספק שזה נושא חשוב שאף פעם לא באמת ממצה את עצמו בעיניי, "לבד בברלין" מציג נקודה אחרת לגמריי של אותה המלחמה- הוא משקיף מבפנים החוצה- מתוך ברלין, מתוך עיניהם של התושבים שאינם יהודים, ומראה כמה שהם נרדפו לא פחות. זה ספר מרתק על עוד חיים שהמלחמה הרסה, על אנשים שחיים בפחד, על חוסן אמון ושחיתות, על מכונה גדולה שאנשים קטנים מנסים לעמוד מולה ונדרסים בכל פעם מחדש. הספר הזה מראה צד אחר של העם הגרמני- לא הצד הנאצי אלא הצד המתנגד, (ואגב, זה נשמע ממש כמו רוסיה הקומוניסטית..) ויש לצד הזה הרבה מה לספר.
זה ספר מותח ומעניין, כתוב היטב ולי לכל הפחות הוא חידש הרבה.

לאחר שקראתי את "מייד אחרי השקיעה" ואת "סיפורה של ליסי"- מיצירותיו האחרונות של קינג- הייתי משוכנעת שהאיש התרכך עם השנים ואיבד את הקסם שהיה לו פעם.
טעיתי ובגדול. "מתחת לכיפה השקופה" הוא ספר מבריק, ולא רק בשל הרעיון שעומד מאחורי הכיפה המסתורית שנוחתת על עיירה קטנה ביום בהיר אחד, והעיקרון שעומד מאחורי ההתרחשות, אלא בעיקר בשל אופן התנהלותן של הדמויות בתוך העיירה בימים הספורים שהם חיים תחת כיפה זו.
הכתיבה כבר אינה מיסטית ומוטרפת כפי שהייתה פעם, אולם ההרגשה הכבדה והרת האסון לא מתפוגגת והכל מתרחש במהירות ובפתאומיות ומשאיר את הקורא (או אותי לכל הפחות) מרותק.
אמנם גם בספר זה יש גורם בלתי טבעי- הכיפה השקופה- אולם היא לא מקור האימה בספר, המפלצת האמיתית כאן היא האנשים הכלואים תחתיה.
קינג אוהב לתאר כיצד אנשים מתפוררים ומשתגעים, והוא עושה זאת בצורה מבריקה גם הפעם.
טעיתי ואני שמחה להודות בטעותי- סטיבי לא התרכך, הוא עדיין חד, מבריק וגאוני.

זה הספר המסכם של הטרילוגיה המרתקת- הטאמולי (באמזון ניתן למצוא את הספרים כולם מרוכזים לאחד) ונהניתי מכל רגע שלו (ושל הספרים הקודמים בטרילוגיה).
אמנם לאדינגס יש כמה מגרעות- הדמויות הנשיות שלו תמיד איכשהו סטריאוטיפיות, גם כשהן כוויכול empowered ונמצאות בעמדות שילטון- הן תמיד רגשניות יתר על המידה, לא תמיד לוגיות וקשורות באיזושהי אחווה נשית שאדינגס כנראה מאמין בקיומה אבל אני מעולם לא שמעתי עליה.
כמו כן, חלק מהעמים שהוא המציא, מבוססים בצורה ברורה מדי על תרבויות עתיקות של העולם שלנו. לא קשה לנחש למה מקבילות היבשות והמדינות שהוא המציא, במיוחד ת'אלסיה ותושביה.
ולמרות כל אלו אדינגס הוא שנון ומתוחכם. העלילה מורכבת ועתירת דמויות, המהלכים מתוחכמים ואינטליגנטיים, הסיפור משתרע על עולם שלם ולא מרגיש לרגע כאילו הסופר מושך את העלילה סתם כדי למלא עוד דפים.
ממליצה בחום (ובאנגלית- קראתי את הספר הראשון ב2 השפות ובאנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב).

לא נעים להודות, אבל הספר הזה הוא לא ההברקה הגדולה ביותר של ניל גיימן, במיוחד לא כשמשווים אותו ל"אלים אמריקאים".
הספר עוקב אחרי ילדותו ותחילת גיל ההתבגרות של ילד בעל רקע מיוחד, שלאור התרחשויות משונות מוצא את עצמו חי בבית קברות. הוא נמצא על גבול כלשהו בין החיים למוות, שכן הוא חי, אולם רחוק מהעולם האנושי, מתקשר עם רוחות וכמעט בלתי נראה בעיני האנשים.
זה ספר מעניין וכתוב היטב, מסתיים לפני שמבחינים בכך- כמו יין מתוק שאתה רוצה רק לקחת לגימה ממנו ולפני שאתה מבחין רוקנת את הכוס- ולמרות זאת הוא לא מדהים.
הוא לא נורא מפתיע ולא מזעזע בשום רמה, דברים שמופיעים בו לא מקבלים הרבה הסבר והוא לא עושה הרבה חוץ מלהיות נחמד ונעים. בוודאי שלא מזדחל מתחת לעור או מזיז משהו בפנים.

אתחיל ואומר בפשטות שזה ספר מדהים. זוהי הצצה מרתקת לתוך עולם זר ומרוחק. לא רק שהספר מדבר על תקופה שכבר אינה, העלילה מתרחשת רחוק בשבדיה, ועוד באיזור שאפילו השוודים לא רואים כחלק מארצם. קצה העולם בכל דרך אפשרית.
הספר הוא אישי, כתוב בצורה פשוטה ונוקבת, אינטימי להחריד ועם זאת פשוט וקליל ומרתק.
יש לא מעט תיאורי שתיה, ועל אף שמישהי ציינה בביקורת אחרת שהם עוררו בה בחילה, אני רואה בהם חלק בלתי נפרד מהתרבות השוודית (והצפון אירופאית בכלל)- בלי תיאורים אלו אובד חלק גדול ורב משמעות של התרבות. זה עולם שהוא זר מאוד לילידי הארץ, וזו כבר סיבה אחת לקרוא אותו, אפילו כסוג של מחקר אנתרופולוגי, אבל אני ממליצה על הספר לכולם- למי שקצה העולם זר לו ולמי שלא.

ספר זה של סיפורים קצרים, לעניות דעתי, הוא ניסיון נואש של קינג לרכב על גל ההצלחה שלו, על אף שגל זה כבר לא זה גבוה ולא כזה מאיים.
יש בו כמה רעיונות מעניינים, ואין ספק שבריכת הרעיונות של קינג היא בלתי נדלית, אולם באף אחד מהסיפורים אין כבר את התו המיוחד הזה, את הטירוף שהיה בספרים הישנים יותר שלו.
ב"זה", "מיזרי" "נדודי שינה" "העמדה" (המדהים) ועוד מיצירותיו הישנות, יש משהו שונה- לא רק ברעיון אלא בכתיבה עצמה, משהו עוצמתי ומפחיד ונוראי ומאוד מאוד מיוחד, ואילו כאן זה חסר.
כמובן שאפשר היה להגיד שזה רק נראה לי כך בגלל שאלו סיפורים קצרים בהם הוא לא ממש מספיק לבנות דמויות כדי לפרק ולהשחיט אותן ככל שהעלילה מתקדמת (כמו שהוא נוהג לעשות), אולם דיעה זו מבוססת לא רק על ספר זה אלא גם על "סיפורה של ליסי", גם הוא עד כמה שידוע לי בין החדשים יחסית, וגם בו חסר המשהו הזה (למרות שסיפורה של ליסי הוא ספר מאוד מוצלח שנהניתי ממנו מאוד).

הכתיבה של קינג היא כמו קיפוד, רק שבשונה מקיפוד רגיל, במקום שהוא תתחיל כפלומה רכה ותהפוך לקוצים, היא התחילה מקוצים ועתה, לצערי, נעשית לפלומה רכה ובלתי מזיקה.

ספר זה מסכם את הטרילוגיה השניה של דונלדסון בנושא "הארץ" (כך המקום נקרא) ותומס קובננט חסר האמונה אך המלא בעצמו.
תיעבתי את הדמות של קובננט מהפרק הראשון של הטרילוגיה הראשונה, ומצאתי את הכתיבה של דונלדסון אובר-דרמטית וכבדה יתר על המידה לאורך כל הספרים, אולם אני מוכרחה לתת לו את הקרדיט על כך שהוא יצר משהו שלמרות המגרעות האדירות שבו, מצליח לרתק- עובדה שקראתי את שתי הטרילוגיות.

דונלדסון כבד ומעיק, ולא תמיד ברור מה הוא רוצה. המאורעות כולם מתוארים בדרמטיות, וכל פסיק ותו הם (כמו שכתבתי בביקורת על ספר אחר שלו) בעלי משמעות הרת הסון, ולמרות זאת לא תמיד ברור מה מתרחש. יתכן והדמויות שלו מחזיקות ביכולות טלפתיות שמאפשרות להן לקרוא גיליונות שלמים של ברבורים מלאי חשיבות בכל מבט, ולו הקטן ביותר, של דמויות אחרות, אבל הקוראים איכשהו נשארים מחוץ לדיאלוג השקט הזה. דונלדסון מצפה מהקורא שלו לקרוא את מחשבותיו ובגלל שזה לא אפשרי למרבה הצער, לא תמיד ברור מה מתרחש.
תומס קובננט הוא הדמות המעצבנת ביותר בה נתקלתי מעולם בספר. הוא מתנשא ובאותו הזמן כאילו שונא את עצמו, הוא מנסה להיות נחמד לאחרים מתוך אשמה ובאותו הזמן מרגיש שהוא לא מסוגל לעשות דברים שבאמת לא דורשים אי אלו כישורים מיוחדים, והיו יכולים בקלות להציל חיים ולמנוע אסונות. הוא לא ברור והוא מוגזם והוא מגיע למסקנות לא קשורות שלא ברור מאיפה הוא הסיק אותן.

בנוסף, כל העסק נגרר יותר מדי זמן- הייתה בכל הטרילוגיה השניה הרגשה ברורה של "אני מושך את השטות הזו לשלוש ספרים שלמים כי אני רוצה יותר כסף".

אחד הספרים המעולים שהזדמן להם ליפול לידיי.
הוא קודר, אם כי לא מדכא, אפוף מסתורין ועם זאת בעל עלילה ברורה אחריה קל לעקוב.

הוא אוסף בתוכו מיתולוגיות מרתקות השזורות בחוט העלילה הסוחף וקשה להניח אותו ברגע שמתחילים לקרוא.

הספר מלא הפתעות וגילויים מיסתיים ומרגשים שמתנפצים כולם לתוך סוף לא צפוי.

מומלץ ביותר.