"קולה של ארצות הברית" : פרנסיס-אלברט ("פרנק") סינטרה (כן, זה שמו המלא), שנולד לפני 101 שנים, נחשב בחייו וגם לאחר מותו למזוהה ביותר עם ראשי "המאפיה" האמריקאית - ש"הסנדק" היווה דיגום של אחד מראשיה - אבל גם לאוהד גדול של מדינת ישראל ורעיון הציונות .

בשנת 1962 ערך את ביקורו הראשון בישראל, שבמהלכו הופיע בפני חיילי צה"ל ובמסר נפרד מצולם הביע את תמיכתו במדינה הצעירה וקרא ל"עולם" לנהוג כמוהו . את המסר סיים בצמד המלים : "שלום שלום" (בעברית!). בשנת 1965 שוב הגיע לישראל, הפעם לצורך השתתפות בסרט קולנוע בין לאומי שצולם כאן - "הטל צל ענק" : סיפור חייו ומותו של הקולונל האמריקאי-יהודי, דיוויד מרקוס, שפיקד על שורת חיילי צבא המדינה שבדרך במאבקם על חבירה לירושלים ("דרך בורמה"), שהיתה אז נצורה ומחוסמת בידי כוחות האוייב הערבי .

גיליון זה הוא כנראה המזכרת הכתובה היחידה, שהוקדשה כל כולה לתיאור ביקורו הראשון של סינטרה בארץ הקודש, שחל זמן קצר לאחר סיום צילומי הסרט : "ה-11 של דני אושן" , שבו שיחק תפקיד מרכזי, לצד עמיתיו ל"חבורת העכברושים", ובהם : דין מרטין וסאמי דיוויס הבן .

ראוי לזכור זאת בעת העלעול .

לפני יובל שנים בדיוק - בשנת 1966, שנה לפני מלחמת ששת הימים - ביים "איש הקולנוע האולטימטיווי של ישראל", מנחם גולן את סרטו הבין לאומי הראשון, בדרך בת רבים אחרים - "מבצע קהיר", בהשתתפות גילה אלמגור - בת 27 באותה עת - והשחקן הבריטי המנוח, ג'ורג' סנדרס, שהתאבד 6 שנים מאוחר יותר, בהותירו אחריו "מכתב אחרון",שבו תלה את גורם התאבדותו בנימוק המורכב : "שעמום טוטלי מהעולם הזה" . עולם הקולנוע המנוח, כדרכו באותן שנות זוהר קולנועיות, סיקר את "המעמד המרגש הזה" מכל צדדיו הרכילותיים, בשילוב תצלומים מ"זירת האירועים",וכמובן בקיום ראיונות מתחנחנים - כדרכו בקודש - עם כל השותפים ליצירת הסרט . כן, גם מקומו של הכוכב האמיתי של השבועון, ג.עיטור ( = עיטור גלביץ' ז"ל),לא נפקד .

לא רלוונטי להיום, אבל תמיד נעים להיזכר ...

ניכרת חיבתם העזה של כותבי הסקירות לפניי לספר "מחנים"(או בשמו המקורי : "הנערים מרחוב פאול") . זכורני, כי בתקופת נעוריי - במהלך שנות ה-60' של המאה הקודמת - שבו שני ספרים במיוחד את לבי . "הלב" של ד'אמיצ'יס ו-"מחניים" (בהוצאת "יזרעאל תל אביב") . אין פלא, כי מאבקיהם של הנערים מרחוב פאול, שהתנהלו במשובת נעורים על מה שהתנהלו, לא יכולים גם כיום שלא לכבוש את לבו של כל קורא - נער כזקן - בתנאי שאינו סוציומטי בעליל . המחבר, פרנץ מולנר, התפרסם לעד על רקע ספרו זה, ברם מוכרח אני להזכיר סיפור נוסף שלו, בשם "פקיד ממשלתי ישר", שבו מוצא עצמו פקיד ממשלתי אחד ויחיד שלא רצה לקבל שוחד, נתון למרותם של הרמאים הממשלתיים הגדולים. הוא מנסה להיות הגון וישר, ונענש קשות על כך. סיפור טרגי, בעצם, אבל כשקוראים אותו לא יכולים שלא להתפוצץ מצחוק .איך אומרים כאן ? "ההיסטוריה חוזרת על עצמה" ...

"ג'אק מארטל", אביו מולידו הספרותי של המפקח הצרפתי השנון,ז'אן פיירו, היה בעצם מחבר ספרי המתח המחונן והפורה, מירון אוריאל ז"ל - לימים סגן עורך השבועון "לאשה" . היה זה אוריאל ז"ל, שעמד לבדו מאחורי גודש מיטב חוברות הסטלגים, שנוצרו כאן בראשית שנות ה-60' תחת השמות "המבטיחים" : קים רוקמן, ויקטור בולדר ומייקל לונגשוט . כן פרסם ספרי כיס סביב מלחמת העולם השנייה תחת השם ארצ'י ברמן, וכן - "ארצ'י ברמן" היה זה שעמד מאחורי "מפעל" חוברות "בוק ג'ונס", המתארות את שקרה במערב הפרוע, שעד היום יש להן ערך אספני רב . כן היה זה הוא, שהעמיס לבדו על כתפיו, מאות מחוברות "טרזן", בהוצאת "הפיל". גם הסופר "אייבי קוסטין" - היה לא אחר ממנו . בפועל - כל החיבורים הססגוניים האלה ראו אור במסגרת אחת ויחידה : "הוצאת ע.(עזרא) נרקיס", ששכנה אז בדרך פתח תקווה מספר 1 (כיום דרך מנחם בגין) בתל אביב . אוריאל המנוח גם עשה חיל בתרגומי חוברות כיס בסדרת "ספרי מסתורין" הידועה, שהתפרסמו ב-"הוצאת מ.(מאיר) מזרחי" - תל אביב . יהיו הדברים נר לזכרו .

אורי אבנרי (כיום בן 92) נחשב לפני יובל שנים כגדול המרדנים הפוליטיים הצעירים במדינת ישראל, ועוד לפני כן כיוצר התבנית העיתונאית "הנועזת" לימים עברו הללו : עורך שבועון הסנסציות "העולם הזה", שנרכש על ידו ועל ידי חברו לחיי הצבא במלחמת השחרור, שלום כהן ז"ל (לימים ראש תנועת "הפנתרים השחורים", בגרסת ה"מאסטר" : "שימו ז' בקלפי"), והיווה במשך שנים רבות אימתם של ראשי שלטון מפא"י(ולאחר מכן "המערך"), שנראו אז עמידים לנצח במשרותיהם . נישאים על גבי פלטפורמה זו, רצו השניים בבחירות לכנסת ה-6, שנערכו בשנת 1965, תחת השם : "תנועת העולם הזה - כוח חדש" (שסימנה בבחירות היה "ש")וזכו במנדט בודד בסך הכול(כשמואל פלטו שרון, 12 שנים מאוחר יותר). אורי אבנרי מימש את חלומו הישן והפך לחבר בבית הנבחרים הישראלי . ללא מורא וללא משוא פנים הוא הציג פעם אחר פעם את "הדינאוזרים" במערומיהם הפוליטיים ושחט בזו אחר זו "פרות קדושות" בתחום האמור . בספר עב הכרס שלפנינו - שאותו כתב וערך היועץ המשפטי של התנועה, עו"ד אמנון זכרוני, לימים פרקליט צמרת - נכללו פעילותיו הענפיות של "חבר הכנסת אבנרי" בכנסת זו ונאומיו חוצבי הלבבות, שנישאו, בדרך כלל, מול "כנסת ריקה" (כלשונו, ברוב נאומיו באולם המליאה). מאוחר יותר הגיע "סיפור אש"פ", אך זוהי כבר אופרה שונה לגמרי .

מאחורי השם "אייבי קוסטין" מסתתר שמו של ישראלי,שנחשב עד היום כמלך הבלתי מעורער של ספרי המתח במתכונת כיס בישראל - מירון אוריאל . אוריאל המנוח, שנפטר לפני 10 שנים (בשנת 2006, והוא בן 71 "בלבד"), היה אביהם מולידם של טרזן איש הג'ונגל ב"הוצאת הפיל", של "בוק ג'ונס", של "מרשל שיפינג" - מפקדו הישיר של בוק ג'ונס, של תיאורי קרב מרתקים ומותחים ממלחמת העולם השנייה - וכל זה תחת השם "ארצ'י ברמן" (קיצור של "ארצ'יבולד ג. ברמן"),של ספרות הסטלגים הענפה - שכבשה לה מקום של כבוד מתחת לשולחנות לימוד רבים בבתי הספר - וגם את עלילותיו הנפתלות של המפקח הצרפתי השנון, ז'אן פיירו, בכסות שם המחבר "ג'אק מארטל" (עיין שם) תיאר ביד אומן אמונה ואמינה .

אף "אבהות" על "אייבי קוסטין" אפשר להכיר לו . בספר כיס זה התעלה מירון אפילו על עצמו, ואת זהות הדמות הרצחנית, שפעלה נמרצות לאורך 226 עמודיו, וגם את מניעיה המפליאים, הוא מצא לנכון לחשוף רק בששת השורות האחרונות !

ספר מתח לשמו, שיכול להיקרא בבת אחת, תוך איבוד תחושת הזמן, ואם נמצא לנכון להתפייט במשהו - היות שבמדור ספרים עסקינן, נגדיר זאת : "נבלע אצל הקורא כבכורה בטרם קיץ" .

מיותר להמליץ .