ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 2 במרץ, 2016
ע"י פואנטה℗
ע"י פואנטה℗
1957. ווטרפורד, דרום אנגליה. הריאות מתמלאות באוויר המבושם של ערוגות הפרחים המטופחות, של כרי דשא המכוסח למשעי וריחות החורש העבות המקיף את הכפר הפסטורלי.
במרכז הכפר, כנסייה קטנה הבנויה מלבנים. קול פעמונים קורא לתפילת הבוקר של יום ראשון. התושבים, לבושים במיטב מחלצותיהם, מתכנסים לאיטם ופוצחים בשירי מזמור, אומרים תפילה ומקשיבים לכומר בראש מורכן, ובסיום נשמע רשרוש השמלות של הגברות וחיכוך סוליות הנעליים של הגברים, וכולם מתפזרים לארוחת הצהריים של יום ראשון.
הפעם כל המי ומי סועדים אצל הג'ונסונים. רחבת החצץ שלפני הבית מתמלאת במכוניות, השרת פותח את הדלתות ומלווה את האורחים לכניסה. הדלת של הבית הטיודורי הגדול פתוחה לרווחה ומשרתת עומדת לצדה, חיוך רחב על פניה. בחדר המגורים ניצב שולחן האוכל הענק, עמוס בכלי כסף ממורקים, כלי חרסינה מפוארים ומפיות רקומות. הפרחים שנקטפו לפני שעה קלה, מוצבים באגרטלים קטנים המפוזרים על גבי המפה הלבנה, לצד מפיות התחרה, סלסילות הלחם המוכספות וצלחות החרסינה הדקות. האורחים מתיישבים לסעודה, אוכלים בנגיסות קטנות, לועסים בפה סגור, ומשוחחים בנעימים על הא ועל דא, בזמן שסוכנת הבית והמשרתות נכנסות ונושאות מגשים עם מאכלים.
כולם מכירים את כולם, שותים שמפניה, פונץ' ויין אדום, מחייכים, נעים במעגלים ומרכיבים תמונה מושלמת של אחווה וחיים טובים.
גם אם העולם בחוץ יתפוצץ לפתע פתאום, ארוחת הצהריים של יום ראשון תתקיים כסדרה.
מאחורי האיפור המוקפד, השמלות המעומלנות, העניבות המהודקות והפסאדה המהוגנת, מסתתרת צביעות והתחסדות רבה.
שום דבר לא כפי שהוא נראה למראית עין.
אף פעם לא הייתי כל-כך קרובה להפוך לנער אנגלי כפרי בן 19 בשנות ה- 50 של המאה ה- 20: אחד שאיבד את אמו, נשבר לרסיסים ולא עמד בציפיות; הפך למושא ללעג, אות קלון צרובה בנפשו, ושום מאמץ שעשה לא הועיל להפוך את הקערה על פיה.
בשפה ישירה ומרתקת, סיידי ג'ונס ממחישה כמה קל להפוך שעיר לעזאזל, מוחרם ומנודה, ולא רק באנגליה השמרנית של שנות ה- 50. לא חסרים ספרים וסרטים על ילדים אבודים שהחברה והמשפחה הפנו להם עורף אבל נדירים הסיפורים שבהם הקירבה לדמויות היא כל-כך מוחשית והצורך לחבק את ה'רעים' ולנער את ה'טובים' כל-כך חזק, ומדובר כאן בכישרון של הסופרת לספר סיפור חד כתער (תרתי משמע) ולגרום לתחושה שהכל מתרחש ממש במרחק של נגיעה (והשיר הזה התנגן אצלי בראש לאורך כל הקריאה) .
===========
נ.ב. למי שרוצה לקרוא את הספר (וכדאי לכם!): תעשו לעצמכם טובה – אל תקראו את הביקורת-פגע-וברח של אורח.
18 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אפרתי
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
אהה... את כבר מכירה אותי.
|
|
|
פואנטה℗
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
כשאתה מציג את זה ככה,
אז גם לי קשה לדמיין :), אבל המילים מתיישבות בטבעיות על הסיפור (חוץ מהסוף, שאותו לא יודעים בכל מקרה לפני שמגיעים אליו...).
|
|
|
רץ
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
יופי של קליפ - אף פעם לא דמיינתי את פוליקר מתקשר לאנגליה האפרורית.
|
|
|
פואנטה℗
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
אפרתיתית, תאמיני או לא,
חשבתי עלייך כשכתבתי על כלים מפוארים ופרחים באגרטלים :)
|
|
|
פואנטה℗
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
מחשבות, העדפתי
להגיד פחות מדי כדי לא להגיד יותר מדי, רק להדגיש שבעולם המושלם והמתחסד הזה אין מקום לאלה שלא נכנסים למסגרות.
|
|
|
אפרתי
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
נפלא. יכולתי להרגיש איך אני עומדת בתוך תמונת הסיפור.
|
|
|
מורי
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
סקירה מסחררת. אלא שלא הבנתי איך כל היופי הבריטי המרהיב הזה קשור לניתוץ עולמו של בן 19.
|
|
|
פואנטה℗
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
מסמר, תודה.
יפה מצדך, כרגיל :) |
|
|
מסמר עקרב
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
ביקורת מצוינת, כרגיל.
|
18 הקוראים שאהבו את הביקורת
