הספר הזה הינו המשך לספר "אם אשאר" שממנו הוסרט סרט. לא אתפלא אם גם לספר הנוכחי יביימו סרט.
גם בספר הזה גייל פורמן יודעת לגעת בנימים הקטנים שעוטפים אל הלב. הפעם הספר הרבה יותר ריאלי ואמיתי. הוא מתנגן לו על רצועות הלב...
אני מזכירה שמיה בת ה-17, חובבת מוזיקה קלאסית, נגנית צי'לו, איבדה את כל משפחתה בתאונת דרכים והיא נותרה לבד בעולם.
מיה שהייתה כלואה בין שני עולמות: עולם החיים ועולם המתים, בחרה להישאר...
ככה זה מתחיל: "כל יום אני קם ואומר לעצמי: זה רק יום אחד, רק עשרים וארבע שעות לצלוח." (עמוד 9)
החבר הטוב שלה-אדם, המשיך לנגן בלהקת הרוק "כוכב נופל" והם כבר לא ביחד. הוא חי עם חברתו ברין שרידר. שניהם חולקים בית בלוס אנגלס. ברין שחקנית שמשחקת בשניים שלושה סרטים בשנה, וברשותה גם חברת הפקות משלה.
גם בספר הזה תמצאו כתיבה בצורה של פלשבק. עבר והווה מתמזגים להם יחדיו, ונעים בין מחשבותיהם של שתי הדמויות המרכזיות. הפרקים של אדם מסופרים בגוף ראשון ואילו פרקיה של מיה בגוף שלישי. הספר "אם אשאר" התרכז במיה, ואילו הנוכחי לב ליבו של הסיפור הוא "אדם". כאן אדם הוא לב ליבו של הספר.
פרקי הספר קצרים וכל הסיפור מתרכז בעשרים וארבע שעות של מפגש מקרי בניו-יורק.
בטיול ערב שלו אדם נתקל בשלט "סדרת מוזיקאים צעירים מציגה: מיה הול". (עמוד 32) ואז, אחרי כמה סבבים של נשימות עמוקות הוא מחליט להיכנס ולצפות בהופעה.
המפגש בין שניהם נערך 24 שעות בניו-יורק הם מטיילים ברחובותיה ומשוחחים...
גייל פורמן נוגעת בסיפורה הנוכחי במגוון רגשות, ומשתמשת במטאפורות ספרותיות שונות כמו בעמוד 73:
"שמעתם פעם את הבדיחה על הכלב שלכ החיים שלו רדף אחרי מכוניות עד שבסוף הוא תפס אחת-ולא היה לו שום מושג מה לעשות איתה?
אני הכלב הזה.
כי הנה אני, לבד עם מיה הול, משהו שאני חולם עליו כבר יותר משלוש שנים, ומה עכשיו?
אנחנו יושבים בדיינר שכנראה היה היעד שלה, סתם עוד דיינר בצד המערבי של העיר...."
יש לאדם תקווה, היא מפעפעת בו אך האם היא מתממשת?
ניתן לקרוא את הספר הנוכחי ללא כל קשר לספר "אם אשאר", אני אישית ממליצה לקרוא גם את הקודם.
גם פה גייל פורמן מביאה את הדמויות "למראה של החיים" כפי שכתבתי בסקירתי על הספר הקודם. כאן אדם חולק את היסוסיו ומחשבותיו בינו לבין עצמו והקורא.
זהו סיפור שנקרא בשלוק... עובדה סיימתי לקרוא את הספר בפחות משלוש שעות.
העלילה נוגעת ללב, ריאליסטית ולדעתי בני נוער ומבוגרים שקראו את הספר הקודם יתאהבו גם בספר הנוכחי.
מיה יודעת מי היה שם בשבילה כאשר... עמוד 188: "אתה יודע, חשבתי על זה הרבה בשנים האחרונות," היא אומרת בקול חנוק. "מי היה שם בשבילך. מי החזיק לך את היד בזמן שהתאבלת על כל מה שאתה איבדת?""
זהו משפט משמעותי...
בעמוד 198 זה מגיע: "אני נותן את כל מי שיש לי בשיר הזה. אחר כך אנחנו מגיעים לפזמון: תשנאי אותי. תהרסי אותי. תשמישי אותי. תקימי אותי לתחייה, תקימי אותי לתחייה. למה שלא, למה שלא, תקימי אותי לתחייה."
אדם המשיך לנסר על הגיטרה...
יש בי חמלה על אדם...
אני אוהבת הקשר שגייל פורמן עושה בין המוזיקה למילים. זה יופי! גם פה המוזיקה שייכת לשני ז'אנרים שונים: קלאסי ורוק. מטאפורה נהדרת לשוני בין שתי הדמויות: מיה ואדם. ... זוכרים? בבית הספר הם נקראו "החנונית והחתיך"...
אין לי צל של ספק שמי שקרא את הספר הראשון יקרא גם את הנוכחי.
עריכת הספר מיוחדת, במיוחד עקב שילוב רצועות של שירים עם מילים משמעותיות, שמנגנים על מיתרי הלב. את השירים צריך לקרוא לא פעם אחת... יש בהם עומק וצריך לצלול לתוכם.
יופי של ספר המשך מטלטל רגשות והירהורים, ממליצה למרות שאני אישית אהבתי את הספר הראשון יותר.
ממליצה בחום... כאן מיה ואדם השתנו... הם התבגרו... והם ימשיכו להתפלש בעולם המוזיקה... זו השפה שלהם..."לאן תוביל אותם האהבה?
האם ל"לאן שתלך"?
לי יניני















