ביקורת ספרותית על לאן שתלך מאת גייל פורמן
ספר טוב

---

למרות שאהבתי גם את הספר הראשון, החלטתי להתייחס לספר זה יותר. ולמה זה? כי יש בו המון קטעים שיותר הבנתי, או חשבתי לחשובים יותר. הולך להיות ספוילרים.
אז אני חושב שאתחיל, יש סיכוי שזה יהיה ארוך, אך סלחו לי על זה, ישנם דברים שצריכים הרבה מילים לתיאור, אחרת לא מבינים דבר. ואני אשתמש אולי בהרבה דברים מאנימה מסוימת על מוזיקה שקוראים לה "nana" [כלומר 7 ביפנית, טובטובהלכתי], מאוד מומלץ דרך אגב. בביקורת, אנסה להתייחס היטב לכמה נקודות שמאוד אהבתי.
דבר ראשון, העלילה בהחלט נפלאה. וגם הדמויות- בעיקר אדם, התפתח וגדל. התחלש והתחזק. היה המון התפתחויות בספר זה, בספר הקצר של הפחות מ-300 ע''מ, לעומת ספרים אחרים של 400+ ע''מ ללא התפתחות משמעותית כלל וכלל, וזה לדעתי נקודת החוזק שלו, יחד עם עוד רבות.
ההתחלה פותחת כבר עם תיאור מצבו של אדם, הבן זוג לשעבר של מיה. מיה הלכה לאחר שהתאוששה, והוא נשאר לבדו. המצב הנפשי שלו החמיר, וקשה לו מאוד להמשיך לחיות את חייו. אז למי שהיה בטוח שלאחר הספר הראשון הם נפרדו בשלווה וכולם מאושרים- טועה בענק, ואז הם חוזרים להיות ביחד, גם מאושרים.. חבל לכם. הספר הזה אומר שגם אם אתה אוהב מישהו, ישנם עוד המון רגשות שעלולים להתווסף לכך- אפילו שנאה. גם אתה אוהב מישהו, אתה יכול לשנוא אותו, כי רגשות זה לא לבן ושחור, זה לא כזה פשוט, זה מסובך ולא הגיוני.
כרגע, ברצוני להתייחס לנקודה ראשונה שלפי דעתי דורשת התייחסות, שגם אני אתייחס למקרה מהאנימה שהזכרתי- באנימה הזו, מגשימים את החלום, אך הדמויות מבינות שמה שחשבו שיהיה לאחר שיגשמו אותו, והמציאות, שונה לגמרי. כך גם כאן, אדם פוגש את מיה לאחר שרצה זאת הרבה זמן, והוא בטח לא ציפה לאיך שזה יתקדם. הוא בטח ציפה שיכעס, שיצרח עליה, שהיא תתגעגע אליו, שהיא תזרוק עצמה לזרועותיו, שיתמוטט בבכי, או משהו בסגנון, אך שום דבר מזה לא קרה. המציאות שונה לגמרי מהחלום, מהמשאלה. וכן, זה יכול לקרות גם לנו, וזה מאוד מציאותי ואני לא יודע, אבל היה לי חשוב לציין זאת.
ישנה עוד נקודה מאוד חשובה, שאולי אחרים לא יחשבו להתייחס אליה, אך זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בתופעה כזו כשיש סיפורים על מוזיקאים.. התופעה היא שישנה להקה, וכולם מעוניינים רק בסולן. זו תופעה מאוד ידועה, ואני מודה שגם אני עשיתי כך בעבר, והערצתי רק את הסולן. אני חושב שזה מעין מסר שהסופרת מביעה בגלוי, אומנם רבים אולי לא יתייחסו אליו כך: להקה מורכבת לא רק מסולן, היא מורכבת גם מאחרים. אם אתם מתכוונים להעריץ להקה, אל תעריצו רק את הסולן. זה יכול לעשות לו רע, וגם לשאר הלהקה. בגלל זה- תמיד יראיינו רק את הסולן, תמיד יתייחסו רק לסולן, ורק הסולן יקבל את הפרסום. חברי הלהקה האחרים הם לא הצל של הסולן, ובלעדיהם השיר היה יכול להיראות אחרת לגמרי. ולפעמים זה באמת יכול לגרום למקרה כמו שקרה לאדם- שכל חבריי הלהקה קינאו בו, וחלקם ממש יצאו עליו, אפילו אם זו באמת לא אשמתו, ובהחלט הרסו לו את החשק להמשיך לעסוק במוזיקה, כשמוזיקה הייתה כל חייו.
וזה בינתיים הנקודות החשובות שאני מרגיש שבאמת היה צורך לציין, כי אכן, אני חושב שהן חשובות לציון [גם החלק על כך שרגשות הם לא דבר פשוט, הוא חלק מהנקודות החשובות] ..
ובסה''כ, הספר הזה כמו הספר הקודם, אולי בין היחידים שאני אוהב בז'אנר שאינו פנטזיה, או מדע בדיוני, ובסה''כ אני ממליץ בהחלט לקרוא אותו, וגם את הקודם. פשוט יצירות מופת. באמת נוגעים במיתרי הלב.
ומתחשק לי רק לציין משפט מסוים שקרץ לי בנושא, מהספר "שם הרוח" של פתריק רותפס, אני כותב לפי איך שאני זוכר אותו, והניסוח לא הכי מדויק, אך הכוונה דומה- "מי שלא ראה איך מוזיקאי מתייחס לכלי שלו, לא מבין מהי אהבה".

» ביקורות נוספות של とや。
» ביקורות נוספות על לאן שתלך