מתמטיקה זה חרא גרוע.
יש אנשים חסרי חיים שזה מעניין אותם, אבל אותי זה ממש לא.
אני מניח שזה פשוט בגלל שהמוח שלי דפוק לא משהו עם מספרים, אבל מה שלא יהיה, בכל פעם שאני קולט שהשיעור הבא הוא שיעור מתמטיקה, אני מתאכזב.

בערך כמו שהתאכזבתי מהספר הגרוע הזה!!!!!!!

אוקי, אוקי, לנשום

אז נתחיל בזה.
אני גרוע לא-משהו-בכלל בכתיבת קטילות.
באמת שלא.
הכתיבה שלי גם הולכת להיראות גרוע, כי אני עצבני.
מאוד עצבני.

***
יום אחד פרסמה הוצאת "גרף" פוסט מגניב ביותר בפייסבוק.
בפוסט, הם הציעו לקהל הרחב לבחור את הספר הבא שההוצאה תתרגם.
וכמובן, ש-"נפץ אותי" נ-

רגע.
רגע.
עצרו הכל.
STOP!!!!!!!!!!!!!!

נפץ אותי.
נפץ אותי.
נפץ אותי.
נפץ אותי.

מה.
מה, מה לעזאזל.
מי קורא לספר נוער נפץ אותי?

אני מצטער על הבוטות, אבל נפץ אותי זה שם של ספר ס.ק.ס אירוטי. (הערה לאחר עריכה- כיוון שהאינטרנט רימון חוסם לדתיים את הביקורת בגלל הקללות, מעתה והלאה קללות מסוימות יצונזרו בנקודות. תודה ריין על ההדרכה.)
כאילו, באמת.
"הו, נפץ אותי!!!"

סליחהסליחהסליחהסליחהסליחהסליחהעלהבוטותסליחהסליחהסליחה

אז כן. השם היה הדבר הראשון שזעזע אותי.
אבל רגע!!!
אמשיך מאיפה שעצרתי קודם.

...בפוסט, הם הציעו לקהל הרחב לבחור את הספר הבא שההוצאה תתרגם.
וכמובן, ש-"נפץ אותי" נבחר.
לאחר כמה חודשים, הועלתה תמונה, אליה מצורף תקציר של הספר.
הכריכה הייתה מוכרת לי להחריד. עדיין לא יודע מאיפה.
אבל התקציר...
הו, התקציר.
הוא היה כל כך מגניב.

יודעים מה, אעתיק אותו לפה:

אני מקוללת.
אני מחוננת.
אני מפלצת
אני יותר מאדם.
המגע שלי הוא מוות.
המגע שלי הוא כוח.
אני הנשק שלהם.
אני אלחם בהם.


טאם טאם טאםםםםםםםםם
האמת, לא ממש התייחסתי בזמנו למשמעות של התקציר.
כל מה שראיתי היה המחיקות.
המחיקות האדירות.
לאחר בירור קצר, גיליתי שהספר הוא על נערה שכל אדם שהיא נוגעת בו- מת.

מגניב, לא?

אז קניתי אותו.
ועכשיו, הרשו לי לערוך במהירות את התקציר כך שהוא יציג את מה שבאמת מקבלים בקריאת הספר הזה.
אני מחוננת.
אני חכמה עד שאיזה בן חתיך פוגש אותי ואז הכל נגמררררר
אני יותר מאדם
כן, לא כל אדם יכול להיות... מטומטם כמוני.
המגע שלי הוא כוח
המגע שלי הוא רצח, והוא צורף לספר רק בשביל שהסופרת הגרועה שיצרה אותי תנסה לגרום לקוראים לבכות.
אני אלחם בהם.
אני אתנהג כמו ילדה קטנה ואגיד דברים שלא יעליבו אף בן אדם נורמלי, אבל משום מה, את כל הדמויות בעולם הדבילי שלי אעליב בעזרתן.

כדי להמחיש את הסעיף האחרון בתקציר המחודש, ליקטתי לכם כמה משפטים מביכים שנאמרו במהלך הקריאה. כביכול, הם ספוילרים. אבל אני מאוד מקווה שלא תקראו את הספר הזה, לכן, תרגישו חופשי לקרוא את הקטעים הבאים.
במקום העשיריייייי #טאםטאםטאם
"אתה לא יכול לגעת בי," אני יורקת מבעד לשיניים חשוקות (מיליוני רובים מכוונים אליך, וזה מה שאת אומרת. הוווווווווווו האמינות).
"טעות," הוא מזמר (והשאלה האמיתית היא... האם הוא למד פיתוח קול? או שהוא זייפן? ברצינות, מי לעזאזל מזמר בסיטואציות כאלה?) הוא משליך לאדם (אדם=החתיך ההוא שחייב להיות בכל ספר נוער, שבאופן מקריייייי בהחלטטטטטט ג'ולייט המקסימה שלנו יכולה לגעת בו מבלי להרוג אותו) זוג כפפות שחורות. "תזדקק לאלה," הוא אומר בלחישה ממתיקת סוד.
"אתה מפלצת." (מה?!?!?! מה?!?!?! נו באמת. אף אחד, אף אחד, לא אמיץ כל כך בשביל לומר דברים כאלו בסיטואציה כזאת. אף אחד. יש משהו נורא ילדותי בלנסות להוציא את הדמות הראשית הארד-קור 24 שעות בעמוד #סטאגדיש). הקול שלי מדוד מידי; הגוף שלי מתמלא בזעם פתאומי (זעם? סופרת מקסימה, בסיטואציות כאלה, אף אחד לא יתמלא בזעם. אם כבר פחד. אבל את עניין הפחד, כמה חבל, לא ציינת.) "למה אתה לא הורג אותי?" (זה, חברים, זה משפט שסופרים כותבים כשהם רוצים שהקוראים יקבלו מידע. העניין הוא, שזה פשוט לא אמין. מי ישאל דבר כזה? הסופרת פשוט קיצרה את הדרך. במקום שנבין בשלב הנכון למה הוא לא הורג אותה, היא גורמת לג'ולייט לשאול שאלה כזאת דבילית.)
"יקירתי, זה יהיה בזבוז." הוא מתקדם ואני מבינה שהידיים שלו עטויות בכפפות עור לבנות. (אוקי. את לא מבינה שהידיים שלו עטויות בכפפות. את רואה. תשנני טוב טוב. רואה.. ר-ו-א-ה. See. Watch. Look. קטע, הא? ובנוסף, איך את יכולה לדעת שהכפפות הן מעור? יש חיקויי עור טובים מאוד, יקירה.) הוא מטה את הסנטר שלי באצבע אחת. "חוץ מזה, חבל לאבד פנים יפות כל כך." (וואו. וואו. הוווווו, המקוריות. גיבורה יפה בת 15/16/17/18??? וואו, וואו, וואו. על זה עוד לא שמעתי. ועוד כולם חושקים בה?!?! ספר פורץ גבולות ממש. יצירת מופת.)
אני מנסה להרחיק את הראש שלי ממנו אבל וורנר אוחז את הפנים שלי בידו ומגף ברזל ננעץ בעמוד השדרה שלי (אז ככה, סופרת. תני לי להסביר לך משהו. אתה לא יכול להסתכל למישהו בעיניים, ובאותו זמן לנעוץ לו מגף בעמוד השדרה. תשנני טוב-טוב- הגב- מאחורה. הפנים- מקדימה. פשוט מאוד, את לא חושבת?)
אני מחניקה צרחה.
"אל תילחמי, מותק. את רק מקשה על עצמך."
"תירקב בגיהינום." (לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. פשוט לא. לא. לאלאלאלא. לא.)

***
ויש המשך לציטוט אבל.. כן.
הדיאלוגים בספר כל כך ילדותיים, כל כך דרמטים, וכל כך קיטשיים תכף תראו.

ובמקום התשיעיייייייייייייייייייייייייי.....
ציטוט שימחיש לכם את רמת הקיטשיות.
פםפםפםםםם
הנה הוא:

הוא לוחש, "אין לך מושג כמה חשבתי עליך. כמה פעמים חלמתי"- הוא נושם נשימה קצרה (לנשום זה חשוב,כן) "כמה פעמים חלמתי להיות כל כך קרוב אליך." (בחילה קלה מציפה את גרוני) הוא מתחיל להרים יד לשיערו לפני שהוא משנה את דעתו. (אוי, הדילמה. להרים יד לשיער, או לא??!?! שיאוווו) הוא מוריד את המבט. מרים את המבט (#טוויסט) "אלוהים, ג'ולייט, אני אלך אחרייך לכל מקום (סטוקר) את הדבר הטוב היחיד שנשאר בעולם הזה." (מקיאמקיאמקיאמקיא).

סיכום ציטוט- אני רק אגיד לכם כמה פרטים. הם בני פחות מ-18. הם הכירו ביסודי. הם לא דיברו מעולם. והוא חלם עליה, למרות שהוא ידע שהיא לא יכולה לגעת, שהיא מסוכנת, הוא חלם עליה, הוא חלם עליה בגלל... בציטוט הבא טאםטאםטאם

***
במקום השמיני- טמטום וילדה טובה מידי!!!!!
(ערכתי את זה קצת. זאת אומרת, הציטוט הוא ציטוט ישיר מהספר, אבל קצת קיצרתי.)
"את זוכרת את כיתה ד'? (לא, יש לה אלצהיימר. נו באמת, דביל. באמת. זוכרת את כיתה ד'. גרררר) כשמולי קרטר נרשמה לטיול השנתי מאוחר מידי? לא נשארו מקומות, והיא עמדה מחוץ לאוטובוס ובכתה כי היא רצתה לבוא? (אוך, ברצינות. איך, איך דבר כזה יכול לקרות? לא ישאירו ילד בבית בגלל שאין מקום באוטובוס. ימצאו לזה פתרון.) אני זוכר שירדת מהאוטובוס. הצעת לה את המקום שלך והיא אפילו לא אמרה תודה. ראיתי אותך עומדת על המדרכה כשנסענו. (אני לא אגיב. אני. לא. אגיב.) "את זוכרת בכיתה ה'? (עדיין, אדם, עדיין? מי לא זוכר כיתה כלשהי. מי??!?!!?!) בשבוע שההורים של דייאנה כמעט התגרשו? היא באה לבית הספר כל יום בלי ארוחת צהריים (איפה ההקשר בין גירושים לאוכל, No One Know.) ואת הצעת לה לתת את האוכל שלך. (טעויות ניסוח. באמת. אני מניח שהכוונה היא- "את הצעת לה את האוכל שלך", כי אני מניח שג'ולייט לא הביאה את האוכל שלה לדייאנה כדי שדייאנה תעביר אותו הלאה. באמת, גרף. תעברו על הספרים שלכם לפני שאתם מפרסמים אותם בחנויות.)
*** ויש עוד דברים בעמוד שכולל את הציטוטים, אבל נראלי שמיציתי.

ניתוח הציטוטיםםםם
אז ככה.
בכל החיים של ג'ולייט, אנשים התנהגו מזעזע אליה. כשהאנושות מאכזבת אותך שוב ושוב, אני די בטוח שבשלב מסוים אתה תהפוך לאדיש בנוגע לרגשות. אבל ג'ולייט לא ככה. היא ממשיכה לדאוגולדאוגולדאוגולדאוג. "אבל היא פשוט נחמדההההה" אוקי, נחמדה. אבל. יש אנשים שפשוט לא יכולים להיות נחמדים, בגלל שכל החיים שלהם היו חרא רצופי אכזבות.
ולכן, זה פוגע באמינות.
והנחמדות המעיקה הזאת חוזרת שוב ושוב בספר המפגר הזה.
אז הנההה מקוםםםם שביעייי
***
המקום השביעייייי

על טיפשות ונחמדות
(גם כאן, כמו במקום השישי, ערכתי קצת, וגם כן, כמו במקום השישי, הציטוטים כתובים בספר מילה למילה- פשוט.. קיצרתי אותם קצת. וחיברתי. אז הנה:)
*הסיטואציה- ג'ולייט בבסיס צבאי, ורואה חדר יוקרתי ביותר. הנה(2):

כסף דמים נוטף מהקירות, שנה של אספקת מזון מבוזבזת על רצפת שיש, מאות אלפי דולרים של ציוד רפואי נשפכו על ריהוט מפואר ושטיחים פרסיים. אני מרגישה את החום המלאכותי שזורם דרך פתחי מיזוג וחושבת על ילדים בוכיים שמתחננים למים נקיים (זה מה שאת חושבת עליו? אוף, אוף אוף. באמת. כמו שציינתי קודם, האנושות התנהגה מזעזע כלפיה. אז למה? איך? איפה?) אני מביטה בעיניים מכווצות בנברשות קריסטל ושומעת אימהות מבקשות רחמים (הו, רילי? ומה איתך? מה איתך, כשביקשת רחמים? תעשו לי טובה.) אני רואה עולם שטחי שמתקיים בלב מציאות מבעיתה ואני לא יכולה לזוז.
אני לא יכולה לנשום.
(חכו רגע. זה לא קשור על הציטוט, אבל כרגע חשבתי על זה. הספר הוא בעצם יומן- אבל הוא כתוב בהווה. אז מה, היא פשוט הולכת עם יומן 24 שעות וכותבת? אז איך היא יכולה בכלל לראות את החדר המופלא הזה שכל כך הרבה אמהות ביקשו רחמים או משהו כזה? אוך, זה כזה דפוק מוזר.) כל כך הרבה אנשים איבדו את בתיהם ואת ילדיהם ואת חמשת הדולרים האחרונים שלהם בשביל זה (אוקי, אוקי. איך? איך העובדה שהשלטון הדיקטטורי דפק לתושבים את החיים מתקשרת לבניין המפואר? איך?)
(וזהו, סיימנו עם המקום השישי, אגב.)

ניתוח הציטוטים
אין לי כל כך מה לנתח, כי כבר פירטתי על עניין הנחמדות והרחמים מוקדם יותר.
אז מעבר ישיר למקום החמישייי

****
המקום החמישי

על טמטום וכפייה מ.י.נ.י.ת מוסתרת

הקדמה
אני מעתיק לכם כאן סיף מחוקת ה.או.נ.ס בישראל, כדי להעביר את הציטוט. הנה:
בחוקי מדינת ישראל, א.ו.נ.ס הוא עבירת מ.י.ן הכוללת החדרת איבר מאיברי גופו של אדם או החדרת חפץ כלשהו על ידי אדם לאיבר מ.י.נ.ה של האישה, ללא הסכמתה החופשית...
אוקי, אומנם הציטוט הזה מהחוק לא ממש מועיל לי לציטוט הבא שאני הולך לפרסם, אבל שיהיה.
הנה הציטוט מהספר:
(גם כאן זה ערוך, אגב.)
"אסור לך לגעת בי. אסור." העיניים שלי קבועות בדלת.
הוא קם. "למה לא?" (בן אדם, מזה משנה למה לא?! היא פ.א.ק.י.נ.ג אמרה לך לא לגעת בה. אין לך אפילו זכות לשאול למה.)
........ הוא שולח יד לזרוע שלי ואני מתחמקת.
"למה?" הוא שואל. (שוב?!?!)
"אתה לא מכיר אותי." אני אומרת לו.
.......
"אנחנו שני האנשים החיים היחידים במקום הזה ואת רוצה להתרחק גם ממני?" (וואו, וואו. אוקי. יודע מה? להבא, כשאהיה עם מישהי בחדר לבד, אגע בה, כי אנחנו לבד. NO)
אני עוצמת עיניים ומתמקדת בנשימה. "אתה יכול לדבר איתי. רק אל תיגע בי." (למה היא בכלל צריכה להגיד את זה כל כך הרבה פעמים? לעזאזל)
שבע שניות של דממה מצטרפות לשיחה. "אולי אני רוצה לגעת בך." (אתם רואים, אנשים? זאת כפייה מ.י.נ.י.ת. היא הבהירה לו, שהיא לא רוצה שהוא ייגע בה. מה הקשר שהוא רוצה? היה לי כל כך מביך לקרוא את הקטע הזה. בייחוד שהסופרת לא התעכבה על העניין, לא התייחסה להתנהגות שלו כהתנהגות כפייתית מבחינה ס.ק.ס.ו.א.ל.י.ת. איזה מן ספר נוער זה?).

***
עד כאן למקום החמישי.
אני מתחיל להתעייף, כאן, חברה.
יש כבר תשעה עמודי וורד לביקורת הזאת.
ולכן...
אני קוטע את התחרות באמצע, כי אני אפילו לא מאמין שמישהו קרא בכלל את הביקורת עד עכשיו.
ולכן אומר במהירות שהתרגום מזעזע, הדמויות גרועות, הדיאלוגים אידיוטיים ילדותיים נורא, והספר פשוט... גרוע.\
אני חושב שסיימתי עם ספרי נוער בסגנון... לנצח.
ואם רק, אם רק, הספר הזה היה נופל לידיים של סופרת מוכשרת, שלא הייתה לוקחת כל פרט אפשרי מספרים אחרים ומכניסה טיפת ייחודיות משלה, אלא לידיים של סופרת מקורית עם כתיבה טובה...
זה היה מופלא.
אבל נפץ אותי הוא ספר דביק ומגעיל, ילדותי ומנופח, וקשה לי מאוד להבין למה כל כך הרבה אנשים אהבו אותו.
אני סיימתי כאן.

רק, מילים אחרונות: אני עובר תמיד על הביקורת, אבל אני מניח שיש מלא שגיאות כי היא מאוד מאוד מאוד ארוכה.
וכל הכבוד למי שקרא אותה עד הסוף. למרות שאני די בטוח שאף אחד לא סיים לקרוא אותה.

אוקי, ביי ביי.
אה, ועוד משהו.
אני לא בת.
אני חייב להבהיר את זה כי לא מעט טועים.
התמונת פרופיל שלי היא לא אני.
היא מישהי מפורסמת.
לא משנה.
ביי.

אוקי, פתאום קלטתי שלא עשיתי את הדבר המתבקש.
אז לביקורת הזאת קוראיםםם

נפץ את נפץ אותי

חברים יקרים, אתם אולי תסתכלו על הכוכבים שנתתי לספר הזה ותראו כוכב אחד. זאת למעשה הגזמה, ואם יכולתי לתת לו פחות כוכבים, למשל מינוס, הייתי עושה זאת.

הנה הדבר הראשון שרואים בספר - הכריכה. וסלחו לי, אבל העין המכוערת הזאת היא לא כריכה. למעשה, לספרי אירוטיקה יש כריכות יותר מושכות. הדבר השני הוא השם, השם הנהדר והמקסים, נפץ אותי. אני אודה ואגיד שכשראיתי שהוא מפורסם בכל מדיה חברתית תחת ספרים מומלצים, לא חשבתי לרגע שזה ספר מדע בדיוני- פנטזיה. אלא כן, אירוטיקה. ככה שלא חשבתי שאקרא אותו בכלל.

אבל התהלכתי לי בצומת ספרים, ראיתי את הספר הנ"ל בדוכן של נוער בוגר, קראתי את התקציר, קיבלתי בחילה מהתקציר אבל הרעיון היה נשמע לי סביל, גם אם הכתיבה הייתה נראית לי רדודה מהתחלה, וקניתי.

אני לא אספר לכם כמה המשפחה שלי צחקה על השם של הספר. התשובה היא הרבה. אני לא אספר לכם באיזה עמוד הבנתי שזה ספר גרוע. אני אגיד שיותר מדי מוקדם בשביל להבין את זה, ולא יכולתי להחזיר את הספר למקומו על המדף כי עברו מעל שבועיים. אני כן אספר לכם שהספר הזה הוא שטחי, עם כתיבה מוגזמת ודרמטית, דמויות לא הגיוניות ועלילה עם פוטנציאל מבוזבז. ואני אסביר למה.

תכירו את ג'ולייט, שאגב, סלחו לי, זה השם שהכי לא מתאים לה בעולם. ואני לא אחת כזאת שאומרת, כן זה לא שם שמתאים. אבל הפעם חייב, כי זה פשוט לא שם שמתאים לה. ג'ולייט היא יפהפייה אמיתית שלא הסתכלה במראה שלוש שנים, שהמגע בה הורג (חוץ מאת מושאי האהבה שלה, כמובן), ושהיא נחמדה ברמה שגורמת לי לרצות לדפוק את הראש בקיר ולזרוק את עצמי מצוק. למעשה, יש גבול מאוד עבה בין נחמדות לפרייאריות, והיא חצתה אותו לפני עשור.

כי תאמינו לי, כשהעולם מתייחס אליכם כמו אל פיסת זבל כל החיים, אתם לא תתנו את המקום שלכם באוטובוס למישהי דוחה מהכיתה, או את הכריך, או כל דבר. ויותר מזה, אף אחד, במיוחד לא יצור חתיך ו"נהדר" כמו אדם לא יתאהב בכם. למעשה, הדבר היחידי שימשוך בנים שלא דיברו אתכם מעולם להסתכל עליכם, במיוחד בספרי פנטזיה- מדע בדיוני עלובים כמו אלו, זה עיניים ירוקות כחולות, שיער גלי, וגוף נהדר.

אפשר לגלות לכם עוד סוד? כשאתם בתוך בידוד, אוכלים אולי פעם ביום חרא בצורה של דייסה, מתקלחים אולי פעם בשבוע עם סבון באיכות של הדייסה (אני לא אופתע אם הדייסה זה בכלל הסבון), ובאופן כללי נמצאים לבד במשך תשעה חודשים (252 ימים משהו? לא יודעת, היא אמרה כל מיני מספרים אבל זה עשה לי כאב ראש), אתם לא תראו טוב. אתם תהיו בתת משקל, חיוורים, חסרי אנרגיה. השיער שלכם יהיה דק וחסר חיים, ואתם תהיו ממש בלתי נסבלים - כי למקרה ששכחתם… הייתם כמעט שנה בבידוד!

ויותר מזה, יותר מזה, כשאתם מגלים שהבן אדם שהראשון שמנסה לדבר אתכם אחרי שנה לבד הוא עושה את זה בשביל להוציא מכם מידע, אתם תתנו לו אגרוף לפנים ובעיטה למקום שלא זורחת בו השמש - ולא תתאהבו בו.

אז תכירו את ג'ולייט, המגע שלה הורג והיא עדיין מופתעת. היא מופתעת כשהיא פוגעת באנשים לא משנה שהיא עם ה"מחלה" הזאת כל החיים שלה. היא נחמדה ומקסימה למרות שבבית שלה התעללו בה רגשית, ואף אחד חוץ מגברים אובססיבים עם בעיות הורים לא באמת אוהב אותה. היא יפהפייה אבל לא מודעת לעצמה, כמובן, והיא רוצה שרק יגעו בה.

אני אגיד לכם משהו, הרעיון באמת מגניב. מישהי שהמגע שלה הורג, שרוצים להפוך אותה לנשק והיא מתנגדת. שהממשלה נגדה והיא מנסה להציל את העולם או משהו כזה? היי, אני קמה בבוקר בשביל הדברים האלו. אבל הדמות כל כך שטחית, שאין בה משהו מעבר לנחמדות לא אמיתית. הכתיבה היא אפילו לא כתיבה, אלא מטאפורות לא הגיוניות או יפות על שמש וירח ואמהות בוכות. הצביעות הזאת, שאחרי שהתייחסו אלייך כמו אל זבל כל החיים ואז את מגיעה לחדר מפואר וכל מה שאת רואה זה דם, זה בולשיט.

הסיבה היחידה שהצלחתי לסיים את הספר זה כי הכתיבה היא ברמה כל כך נמוכה, שאפילו לא הייתי צריכה לחשוב יותר מדי כשקראתי אותו. למעשה, כתיבה של מישהו בכיתה ח' כנראה זהה. אין שום עומק חוץ מהתפלספות, אין שום אישיות לבן אדם חוץ מאשמה, אין כלום בספר חוץ מקיטשיות לא הגיונית.

אני קראתי את הספר ובאמת שאלתי את עצמי, מה בדיוק אנשים אוהבים בספר הזה? אין בו כלום. אפילו לא דמות אחת שאפשר להגיד שיש בה משהו. ואיכשהו כולם מהממים למרות שהם חיים בתקופה שהכל הינדוס גנטי וכימיקלים. איזו שטחיות.

העלילה התקדמה בצורה כל כך לא הגיונית, יום השתרע על פרקים ושבועיים הסתכמו בשורה. פתאום כולם מקבלים אותה ואוהבים אותה ורוצים בה למרות שלפני רגע שנאו אותה.

ולעזאזל עם הקווים האלו על מילים! זה לא מקורי, זה בעיקר מעצבן. זה נטו כי הסופרת לא ידעה איך לגרום לקוראים להבין שהדמות הראשית רוצה משהו מבלי להתאמץ. בלי לתת מאמץ מינימלי לקוראים להבין מה הדמות הראשית רוצה לפני שהיא מבינה.

והיא אף פעם לא נושמת, היא לא רוצה להרוג אנשים שמתעללים בה אלא רק רוצה… מה? מה היא בכלל רוצה? ספר שלם קראתי וכל מה שהיא רוצה זה שיגעו בה. "ינפצו" אותה.

והדמות המקסימה, וורנר, הוא בעיקר קוץ בתחת שמאוהב בה ועדיין מתעלל בה. וכמובן שאהבה אהבה לבבות בעיניים וכוכוכו'.

ספר באמת, מאכזב. מאכזב.
אל תקראו אלא אם אתם רוצים שכמה תאי מוח ימחקו לכם.
מקווה שנהניתם.

~~~מכיל ספוילרים ~~~

ספר מדהים
הספר ממש מעניין טיפה צפוי בהתחלה
אבל הכתיבה והעלילה ממש טובה שזה לא נורא בכלל.
המגע של גולייט הורג

אבל

את אדם לא וכנראה שגם וורנר
הסיבה ממש מעניינת אותי למה הם
יכולים לגעת בה ולא יקרה להם כלום טוב אולי נדע את הסיבה בספר ההמשך.
מה שעוד מעניין זה אם וורנר עדין אוהב את גולייט אחרי שהיא ניסתה להרוג אותו
הסופרת פשוט עצרה את הספר בשיא המתח

הספר היה קצת עצוב בקטעים של השלטון ואיך שהתיחסו אל גולייט בבית ספר שלה
וההורים שלא דאגו לה ורק רצו שתילך והיא שינתה את ההתנהגות שלה וניסתה להתאים את עצמה
וכול מה שעשתה לא עזר לה והם עדין שנאו אותה וממש שמחו שלקחו אותה מהבית שלהם להסגר.

אבל כמובן גם שהיו קטעים מצחיקים

פשוט צחקתי בקול מתי שהיא קראה לוינסטון בלונדי
אני לא צוחקת מכל דבר אבל לא יודעת זה הצחיק אותי .


טוב בקיצור
אני ממש ממליצה על הספר הזה
וקדימה שיצא הספר השני כבר!!!D:

ביקורת זו תכיל ספוליירים קלים אבל תאמינו לי שזה לא צריך להיות משנה לכם כי הספר הזה הוא ממש גרוע

נפץ אותי מספר על ג'ולייט שיש לה כוח מיוחד מאוד שהוא שהיא יכולה להרוג אנשים בעזרת המגע שלה.

עד לפה נשמע ממש מעניין.

אז זהו שלא.

הספר הזה כל כך מלא בקלישאות משעממות בתיאורים מעצבנים דרמטים ומהכתיבה הכי מפגרת מעצבנת שקיימת בעולם.

זה לא מקורי לעשות את החיתוך הזה בכל משפט שני זה סתם הורס את הרצף של הקריאה וזה שיגע אותי ברמות. וזה הדבר היחיד שמקורי בספר הזה.

אז ג'ולייט היא הגיבורה של הסיפור וברור שהיא תהייה הנערה הכי יפה שקיימת עם עניים ירוקות כחולות ואפילו שהיא הייתה בבידוד במשך מלא זמן היא עדיין נראית כל כך יפה.

וכמובן שיכניסו לה לתא מישהו חתיך בגיל שלה שגם הוא עם עיניים כחולות משגעות ואוי איזה הפתעה הם מכירים אחד את השני מבית הספר, וכל אחד מהם עקב אחרי השני והיו מאוהב בו בסתר! אפילו שלא היו בניהם שום מגע או שיחה. והם מאוהבים אחד בשני גם עכשיו אפילו שהם לא נפגשו במשך ארבע שנים הם עדיין זוכרים אחד את השני ואדם (שהוא זה שבתא איתה) מוכן לעשות הכל למענה. -,-

ומה שהכי עצבן בספר הוא התיאורים הכל כך דרמטים.
כל דבר קטן שקורה ג'ולייט מתארת במשך פסקה שלמה דברים כל כך מפגרים.
הנה לכם דוגמא:

"אני שונאת את האדישות הנרפית של שמש שעסוקה כל כך העצמה שהיא לא שמה לב לשעות האינסופיות שאנחנו שוהים בנוכחותה"

מה זה בכלל אומר ואיך זה קשור לסיפור?

הציטוט כמובן גם ממשיך לירח ועל כמה שהוא חבר נאמן בניגוד לשמש ועוד כל מיני שטויות בסגנון, אבל אני יחסוך לכם לקרוא את השיעמום הזה.

יש עוד הרבה תיאורים בסגנון שפשוט כל כך חסרי הגיון שאין לי מושג מה חשבה לעצמה הסופרת שהיא כתבה אותם.

הסופרת בטח חשבה שאם היא תכניס כמה מטאפורות שלא קשורות בכלל לסיפור קוראים תמימים יחשבו שיש בכלל משמעות לסיפור הזה

יש אפילו עמוד שלם שכתוב בו "אני לא מטורפת " זה פשוט נורא.

ויש את וורנר (הרע של הסיפור) שגולייט כמובן שונאת ורוצה להרוג אותה מהרגע הראשון אפילו שאין לה ממש סיבה.

ויש חלק שבו וורנר רוצה שגולייט תיגע ב וגולייט - שחופרת כל הספר כמה שהיא הייתה רוצה להכאיב לו מסרבת מאיזושהי סיבה לגעת בו מה שממש לא הגיוני אבל רוב הספר מלא בדברים לא הגיוניים.

וברור שהוא גם יהיה חתיך עם עיניים ירוקות מדהימות והוא יהיה גם מאוהב בה בטירוף כי איך אפשר שלא?

ואדם (שלבסוף נהיה החבר שלה) יכול (יחד עם וורנר) להיות היחיד שיכול לגעת בא בלי להפגע ואין שום סיבה שאומרת למה ובמקרה שניהם מאוהבים בה ובמקרה זה יוצר את המשולש האהבה שכל ספר קלישאתי צריך.



הספר הזה כל כך גרוע שבאמת אין לי מושג למה החליטו לתרגם אותו.
במשך כל הסיפור אין טיפת פואנטה או משהו מקורי או קלישאתי ברמות שבא להקיא.

אני חושבת שהספר הזה מזלזל באינטלגנציה של בני נוער והוא באמת בזבוז של זמן.

*מכיל ספויילרים.
לא, אני רצינית, יש פה מלא ספויילרים.*
ג'ולייט, איזה שם יפיפה!
בתחילת הספר ג'ולייט מספרת לנו על כמה שהחיים שלה חרא ומוגבלים.
היא גרה בחדר קטן עם חלון, שמיכה דקה, עיסה מגעילה שאוכלים ומקלחת בחמש דק' שבשביל להגיע אליה אתה צריך ללכת במבוך חשוך ולפעמים כמה צעקות מחרידות נשמעות (למרות שמשהו לא ברור לי, אם ג'ולייט מתארת שלקח לה הרבה זמן בשביל להבין איפה המקלחות, מה זה אומר? היא פשוט הסתובבה במסדרונות בלי שאף אחד החזיר אותה לתא שלה? ואם היא הייתה מגיעה לדלת היציאה או ננעלת מחוץ לחדר? היא פשוט הסתובבה וזכרה היטב את הדרך שלה לתא?).
הדבר היחד שמחזיק אותה זה ניצוץ התקווה שלה, שאותו היא מדמה לציפור.
ככה החיים שלה מתנהלים כל הזמן, במשך שנים.
עד שמישהו שם מחליט להתעלל בה ומכניס לה שותף לחדר.
למה שותף?
אין לכם שמה שותפות לחדרים? חיילות? רופאות? אחיות? משהו?
אבל לפחות מתברר שזה ילד ממש נחמד שלמד עם ג'ולייט בבית הספר שלה ובניגוד לאחרים לא התעלל בה.
מצד שני, זה לא ממש הגיוני, כי ג'ולייט אומרת שלא היו לה חברים בבית ספר.
(טוב נו, הוא לא בדיוק חבר... אבל זה כמעט!)
אבל עד שמכניסים לג'ולייט מישהו לתקשר איתו, היא מתרחקת, כי ככה למדו אותה כל חייה, להתרחק מאנשים, לא לגעת.
אז עוברים שבועיים שבו ג'ולייט לא מתקשרת עם אדם (השותף לחדר) ופשוט מתעלמת ממנו.
ואחרי זה כשוורנר טוען שהכניסו את אדם רק בשביל לבדוק אם היא עדיין יכולה לתקשר עם אנשים וטוען שהמתברר שכן, תהיתי אם הוא באמת צפה בה או שאיזה אדם ישנוני מסר לו את המידע הזה...

כל שאר החלק הזה לא מעניין, וורנר רשע מאוהב בג'ולייט (יאי!) ומנסה להפוך אותה לנשק, בעוד אדם החמוד שגם הוא מאוהב בג'ולייט (יאי כפול 2!) מנסה להציל אותה ולעזור לה וגם חוטף מכות מוורנר ויש את ג'ולייט עצמה, שכל פעם שהיא משתמשת בכוחות שלה היא מרגישה כמו מפלצת.

רק חשוב לי לציין שאני שונאת משולשי אהבה, כי אז תמיד הגיבור\ה צריך\ה להחליט בין שני אנשים, את מי היא\הוא דוחה ואת מי היא\הוא רוצה לתמיד עד שהיקום יקרוס לתוך עצמו.
ואחרי שאתם יודעים את זה, אפשר להמשיך.

אז שג'ולייט ואדם בורחים להם בכיף בזמן תרגיל בעוד וורנר מנסה לשכנע את ג'ולייט להישאר ( נוו כבר!! אל תקשיבי לו!! קפצי כבר לאדם!).
הם בורחים, נוסעים בטנק שאדם שמר לעת צרה (טנק זה דבר די גדול לא? איך עוד לא עלו עליהם?! עם מעקב ובלי, אין להם מצלמות איפשהו?) ומגיעים לבית שלו.
היי! לאדם יש אח!
כשהם מגיעים ופוגשים אותו ואדם שולח אותו לבדוק אם אין שום תחתונים על הריצפה, הוא שואל את ג'ולייט אם זה בסדר שיש לו אח קטן.
לא אדם, זה לא בסדר, לך תהרוג את אח שלך! ג'ולייט לא סובלת אחים קטנים כי היא מפלצת!!!
האח הזה מדבר הרבה, אני אוהבת דמויות שמדברות הרבה.

הם פוגשים איזה חייל מטריד שיודע להיעלם שבאלו, שלוקח אותם בלי יותר מדי פרטים לאיזה מקום שיש בו מלא אנשים עם יכולות כמו של ג'ולייט.
שהם מגיעים הם פוגשים את בלונדי (סליחה, אבל זה פשוט יושב יותר טוב!), שיכול להימתח ולהיקשר סביב עצמו וטוען שהוא לא חושב שיש לו משהו יותר מדי מיוחד ביכולת הזאת.
אה וואלה? לא שמעת על האמא ממשפחת סופר על?

אבל משהו בסיפור הזה, מוזר עד כמה שיהיה, היה בו שמץ של אנושיות. למה? כי הם מקללים!
קללות זה דבר מאוד חשוב, בעיקר אם נכווים ממגש לוהט עם ג'יפה.

כשהסיפור נגמר התחשק לי לזרוק אותו על הקיר.
כי ברור שאי אפשר לגמור את הסיפור עכשיו ולהסביר לנו למה וורנר ואדם יכולים לגעת בג'ולייט, לא! צריך למתוח את הגימיק!

אז ייתכן שהספר הזה לא מושלם, אבל הוא בהחלט נחמד להעביר את הזמן אם מחפשים משהו עם עלילה זורמת.

ועכשיו, קדימה, אל הספר השני!

התגובות על הספר לא היו כול כך טובות אבל אני בכול זאת החלטתי לקרוא אותו כי הוא היה נשמע לי מאוד מעניין
ושמחתי מאוד שקראתי אותו כי נהנתי ממנו ברמות הוא ספר מדהים שלא יכלתי להניח מהיד,
אהבתי מאוד את העלילה היא הייתה ממש מרתקת בעיני וממש נשאבתי לתוכו,
לסיכום הספר היה פשוט מוצלח!

נפץ אותי

כן, שמעתם נכון. נפץ-אותי!!!
כי אני בובת חרסינה שמגע קל באדמה יהרוס אותה אז אנא ממך נפץ אותי כי חיי לא נוראיים בכלל.

אז רק רגע לפני שאתחיל- ארצה להסביר לכם שדעותי לגבי הספר עוד חלוקות. עוד לא הגעתי לשלב ההשלמה ולכן יש סיכוי שלא תבינו מילה אחת מכל מה שאני עומדת לכתוב, אז אני רק מזהירה מי שחושב שלא יוכל להתמודד עם זה נא לפרוש.

אז הציון שאתן לספר הוא 2 וחצי כוכבים כי זה בדיוק באמצע של 5. מואהההה! אני גאון מתמטי!
עכשיו!

בואו נעצור רגע. (כן על ההתחלה אתם בטח כבר עכשיו מעוצבנים עליי)קחו נשימה עמוקה, תסתכלו על הכריכה, יפה לא?
אז הנה, אני אומר את זה-נשביתי בקסמי הכריכה היפה, ואני לא היחידה!
יופי אחרי שעברנו על זה אנא ממכם סובבו את הספר ותסתכלו על התקציר.

האם הבנתם ממנו משהו?
אני די בטוחה שהתשובה היא לא.
לאחר שקראתי את התקציר והבנתי שאלו כל הרמזים שאקבל לגבי הספר לקחתי אותו איתי (ויכול להיות שהכריכה היפה טיפל'ה השפיעה עליי)

שמתם לב שמיד לאחר פתיחת התקציר כתוב "ספר נוער מרגש וחדש..." ?
שמתם לב?
כמעט כאילו הם קראו את הספר הבינו שהוא אסון מוחלט וכדי לשווק אותו כתבו שהוא להיט ממכר.

אני אולי קראתי את הספר אם יותר מידי סוכר בוורידים והשפעה מזוכיסטית, אבל לא נעלמו מעיני כל המגרעות של הספר.
בהתחלה הייתה לג'ולייט מעין חיבה מוזרה, או שמא עלי לקרוא לזה אובססיה? למספרים, שדרך אגב נעלמה בפלאי פלאים ברגע בו פגשה את אדם.
יש לי שאלה אליכם? איך מישהו מסוגל להתאהב כל כך מהר?!
אין בכך כל הגיון!
הרי אף פעם לא דיברתם לפני כן!

הדמות האהובה עליי היתה ללא ספק קנג'י!- אני מניחה שרובכם לא חשבתם עליו הרבה משום שהוא הופיע יחסית בסוף אבל לדעתי הוא הדמות הכי טובה (טוב נו, הוא בתיקו עם וורנר. שעדיין אין לנו מושג מה שמו הפרטי אגב) שיצרה הסופרת.

לאחר שקראתי את הספר גיליתי שיש לי חיבה קלה לבחורים משונים עם אובססיה, והנה כמה דוגמאות:
מהסרט מוחות אפלים
בסדרת מלכה אדומה
בספרי מלאך מכני- הנוטר (לא נזכיר את שמו למען אלא שלא קראו...)
בית הלילה
ועוד ועוד ועוד...

לאחר כל החסרונות הללו בואו נראה כמה יתרונות ( בערך):
העלילה היתה רדודה ושטוחה כמו פנקייק אך אם זאת קלילה ומעט (לא. אני לא אודה בכך!) ממכרת (אוף! הודתי בכך!), היא התקדמה בקצב לא הגיוני ומה שהלך בה די בלבל אותי...
הדמויות היו משונות שטוחות וקשות להבנה... ומרגע זה אתם מוזמנים לשכוח שאי פעם אמרתי משהו על יתרונות...

מזכירה שהודעתי מראש שאין לי כל דעה ברורה על הספר, ולכן אם יש בכם הרצון להרוג אותי אין לכם שום הצדקה! אז... 'אולי בפעם הבאה אבל כנראה שלא'

אז אסיים במילים אלה...

לילה טוב, ערב טוב,
אני הייתי אני, אתם הייתם אתם,
תהנו מהקריאה!

נתחיל מי זה שממש אהבתי את הכריכה היא מיוחד אבל לא כל כך קשורה לספר.
הספר התחיל מאוד דיכאוני ועצוב אבל ממש מהר זה השתנה, ככל שהמשכתי לקרוא חשבתי שהספר היה ממש צפוי וזה היה סתם בזבוז זמן!
אבל אני חייבת לומר שטעיתי...!!!
הספר ממש לא צפוי ומדהים , יש שני דמויות שממש מוסיפות לעלילה (לא אומר אותן כדי לא להרוס לכם אבל אני בטוחה שתזהו אותם)
ממש הופתעתי מהסוף זה ספר שחשבתי שהיה מאוד רדוד אבל לא !!


אז לסיכום אני רוצה לומר שהספר דיי בסדר היה אפשר לשפר או שאולי זה ישתפר בספר הבא, אל תפסיקו באמצע אם אתם מתייאשים פשוט תמשיכו כי אולי באמת תאהבו את זה :)

ספר מעולה מהסוג שאפשר לקרוא שוב ושוב, יכול לגרום ללב לדלג פעימה ברגעי מתח- מיני או פחד.
אפשר באמת להרגיש את ההתפתחות של ג'ולייט כשהיא טבעית ולא מואצת, אפשר גם להרגיש את ההיאחזות שלה בשפיות במספרים והמטאפורות שבן היא מקיפה את עצמה ואת התלות שלה בבנאדם שנזרק לחייה כי אולי הוא יביא לה מוצא לכאב.
הרגשות, הכאב, האובדן, הפחד והאהבה של הדמויות מאוד פתוחים להזדהות של הקורא. ספר מעולה רק חבל שאת המשכיו לא תרגמו גם כן..