הטוב שבי – ניקולס ספארקס – THE BEST OF ME
כבר אמרתי הלל על ספרו של ספארקס "בר מזל" ואני חוזרת שוב ואומרת הלל על ספרו "הטוב שבי".
נהניתי לקרוא את הספר. אהבתי את הכתיבה הזורמת והעניינית. אהבתי את מערכת היחסים הנרקמת שוב, לאחר כעשרים שנה, בין זוג שבצעירותו הייתה זו אהבה ראשונה שלהם – "הוא הרגיש כמי שצופה בהבהוב אחרון של אור בחשכתה של מנהרה אינסופית." ושוב, ללא תיאורים מיותרים, ללא התפלספויות וללא תיאורי לבוש, החוזרים על עצמם שוב ושוב שאנו רגילים לקרוא אצל סופרות שממש מעייפות את הקורא – אותי לפחות.
חברה אמרה לי שספר זה הוא חובה עבורי. לא שאלתי מדוע. פשוט קראתי עד שהגעתי לקטעים האחרונים של הספר והבנתי אותה. זה היה קטע על השתלת לב. נושא שאמור לדבר אלי. אך אני, אישית, לא אהבתי לקרוא אותו מאחר ואפשר לומר שכאן בישראל הוא בלתי אפשרי. בארצות הברית אין בעיה למצוא לב להשתלה תוך פחות מעשרים וארבע שעות לאדם שהוכרז כראשון בהמתנה. עבור תושבי ישראל זה דבר הזוי לחלוטין. חולה שהוכרז כראשון ברשימת ההמתנה עלול להמתין כשמונה חודשים ואפילו מעל שנה, תוך אשפוז וחיבור לצינורות הממשיכים את חייו וכלל לא בטוח שאכן יזדמן לו האיבר שיתאים לגופו. הוא גם יכול למצוא את מותו לפני שתהיה הזדמנות לבצע לו את ההשתלה. חולים בישראל נסעו לארצות אחרות לבצע השתלה, תוך מימון עצמי ניכר וזאת בתוספת להשתתפות המדינה, כי ידעו שכאן אין להם סיכוי. לא אזכיר כלל את הסיפור אודות סין שמזעזע רק לחשוב עליו ושבגינו הפסיקה המדינה את השתתפותה במקרים שההשתלה מבוצעת בסין. לא קיימת בציבור שלנו תודעת תרומת איברים וחתימה על כרטיס "אדי". הרבנים מתנגדים? לא. ולא. כאשר בני משפחתם זקוקים להשתלה הם לא מתנגדים. היו דברים מעולם. אך הם מנסים להקשות. הנושא עצמו רחב מאוד ויש הרבה מה לומר עליו. אוכל רק להמליץ על ספרה של פנינה מלך – בדקה התשעים – רומן המספר לנו סיפור אישי מרתק.
כפי שציינתי בביקורת על ספרו "בר מזל", ספארקס כתב ספרים רבים שהיו לרבי מכר, ביניהם הספר המוכר והידוע "מכתב בבקבוק". מהתודות שכותב בספרו הנוכחי הוא מודה לבמאים שיצרו סרטים רבים מספריו. הספר "הטוב שבי" גם הוסרט להקרנה בטלוויזיה.


















