הספר כאילו נכתב על ידי כמה אנשים שונים, גם בסגנון הכתיבה, גם אופי הכתיבה וגם באיכות.
זה חלק מהפאזל שהמחברת ניסתה ליצור אבל החיבור הוא מאולץ ולא נדבק.
יש הבדל בין לכתוב זוויות שונות על אותו אדם לבין לכתוב ספר בתוך ספר.
זהו ספר פסימי, עצוב וקודר. את כולו מלווה השאלה שנשאלת על העטיפה- למה היא לא עפה.
הגיבורה מנסה לצאת מהעולם בו גדלה וממנו הגיע, בהתחלה על ידי בהתעלמות וניתוק ולבסוף על ידי יצירת מציאות דימיונית ולא אמיתית.
זה ספר לא קל לקריאה, כל כך רציתי שתצליח אבל התחושה התחלפה לכעס על התהומות בו היא שקעה.
לא בטוח שאמליץ על הספר למרות שיש בו תובנות על כולנו.

ספר חביב. הפסקתי באמצע אבל המשכתי אחרי כמה זמן כי בכל זאת נעים לקרוא אותו.
הספר לא מתקרב ל"זקן בן המאה", העלילה כמעט טריוויאלית ואלמלא היה מדובר בחבורה של זקנים חביבים הוא לא היה מתפרסם או מקבל כזו הכרה.
בסך הכל ספר נחמד להעביר את הזמן אבל לא יותר מזה.

ספר הוא קודם כל המצב האישי והנפשי של מי שקורא אותו. הוא לעולם לא נקרא על "דף לבן". אותו הספר בדיוק יכול לדגדג אותך או לתת מכה בבטן.
אז "בית הקפה של נורה אפרון" הוא קודם כל ספר על בדידות, כזו שמגיעה מסיבות שונות ומוצאת ביטוי בעיר שהכי מאפשרת את זה בעולם.
לא סתם בחרה הסופרת לקחת את הסיפור לניו יורק ולזרוק לשם את הגיבורים הבודדים שלה.
"לבד הוא עניין סובייקטיבי , עובדתי, תלוי הקשר הגאוגרפי או הפיזי ..." , " והבדידות, הבדידות היא עניין של תחושה... משהו פנימי, רק שלך.."
אין נכון מזה, אפשר להרגיש בודד בהמון או להיות לבד. אלו דברים שונים לחלוטין אחד מהשני.
למרות העידון שהספר עובר בסופו ,כדי לתת לקורא תחושה טובה של סוף נעים, זה ספר לא קל לקריאה. תלוי, שוב במצב בו נמצא הקורא כפי שכתבתי בהתחלה.
למרות הכל , זהו ספר מומלץ ביותר, מעורר מחשבה ומצאתי את עצמי קורא שוב ושוב חלקים ממנו על מנת שיחלחלו לעומק.

ספר מפתיע.
כחובב פנטזיה ומד"ב מושבע ממילא יש לי חיבה לסוג כזה של ספרים אבל הספר הזה בפרוש לא שייך לאף אחד מזאנרים האלו.
ההסתכלות דרך עיניים לא אנושיות דווקא מדגישה את החולשות התקוות האכזבות והיופי של בני האדם.
שתי נקודות מבט שונות לחלוטין :
האחת של הגולם- ראשונית- דף חלק שנוצר ברגע ומוטל לעולם בלי להבין את חוקיו, מצייתת לטבע הטבוע בה.
השנייה של הגיני- בורא עולמות וממציא את החוקים אשר לובש דמות אנושית מוגבלת.
החיבור ביניהם יחד עם כתיבה נעימה לקריאה יוצר ספר מרתק שלא דומה לספרים אחרים.
שוב- זה לא ספר מד"ב, זה ספר על אנשים בהסתכלות קצת שונה.
ממליץ לנסות.

ספר צפוי, כמעט מהרגע הראשון ברור לאן הספר הולך ואיך הוא יסתיים. כשזה סוף סוף קורה, אפשר לשחרר אנחת רווחה.
מסיבה שלא ברורה לי, לעיתים נדירות אני מפסיק ספר באמצע. בעיניי זה כמו לנטוש חבר בצרה. הפעם הייתי עושה את זה אלמלא התחלתי אותו בטיסה טרנסאטלנטית והאופציה האחרת היתה לראות את פרסי גקסון במסך המיניאטורי של המטוס.
אפילו הטוויסט של חיים אשר לובשים צורה אנושית לא מצליח להרים את העלילה הצפויה.
לא הייתי רוצה לראות איך החיים שלי היה נראה אילו היה מתגשם מול עיני...
בסך הכל מעביר את הזמן אבל לא שום דבר יותר מזה.

תרה זה רומן שלא מתאים לכל אחד בכל מצב.
זה ספר שמדבר על משבר, כזה שמי שלא עבר משבר מהסוג הזה- יסתכל עליו כעל חיה מוזרה בגן חיות, ומי שעבר כזה הספר ירעיד אצלו מיתרים שעדיף היה אילו נשארו חבויים.
נכון, לא קל לקרוא את עודף התיאורים והמלל אבל רק ככה לפעמים אפשר להגיע מספיק מפורט ועמוק.
אז זה לא ספר שאפשר להמליץ לכל אחד ובטוח לא קל להתחבר אליו אבל מי שנמצא במקום הזה... חייב לקרוא אותו.
אין כאן עלילה , כזו שאפשר להתפאר בא- רק פריטה על נימים עמוקים ורגישים.