החלק האהוב עלי ביותר באומנות הוא הערבוב צבעים לגוון שמתאים לרגש שאני רוצה להעביר..
אם הייתי צריכה להתאים צבע לספר הייתי בוחרת כחול מלנכולי עמוק קצת ושחור, שילוב שקט ואלגנטי אבל דיכאוני מאין כמוהו.
חשבתי שהספר יהיה פנטזיית נוער רגילה ונדושה ( בצורה טובה) עם טוויסט נחמד, כשהרגיל והנדוש מבוצע טוב פשוט לא נמאס ממנו אף פעם.
אבל הסופרים היום כנראה מתעקשים שדיכאון זה באופנה. אני פשוט לא מבינה למה הכל צריך להיות מלנכולי ועצוב זה לא הופך את הספר " למלך הכיתה" גם באומנות ואדריכלות הטרנד הוא מינימליזם קר עצוב ובודד ויש לי שאלה :למה????!!
מי שאוהב את כל הדיכאוניות ורואה בה יצירתיות כנראה שפרו עליו החיים , כי מי שהיה בעולם העצב יודע שאין בזה שום דבר יצירתי. עצב קיים בשפע , אצל השכנים , בכיתה, בקניון, ואפילו מאחורי החיוך של הבחורה היפה באוטובוס...רוצים עצב? אני יכלה להביא בכמויות אין סופיות כל אחד יותר עצוב ומזעזע מהשני , זה כלכך קל וטיפשי זה חכמו לקחת אבני חצץ ולהגיד שהן אבנים יקרות... ואני חוזרת עלזה שוב, מי שמבין יודע שהחכמה היא לא להתעלם מהעצב אבל לאזן אותו עם כמות שווה של תקווה ושמחה
כמו שבציור אני רוצה להחשיך אני חייבת להאיר ולהיפך ...שניהם לא יכלים לקיים הרמוניה בציור בלי הקיום אחד של השני.
הספר כתוב מצוין! באמת כתיבה נפלא מזכיר את המקרה של "היינו שקרנים" של כתיבה נפלאה אבל עלילה לא משהו... לאורך הספר בונים בנין ובסוף הורסים אותו אז מה יוצא מזה? גמרנו ספר ונשארנו ללא שינוי לפני שקראנו אותו שום התקדמות הכל חזר למצב הרע ההתחלתי אין פיתרון אין מסר זה מתחיל בעצב ובדידות נגמר בעצב ובדידות אין שינוי רק באמצע היה משהו מעניין...
צר לי להתבטאות כך אבל הז'אנר הזה שאנוי עלי ביותר רק בגלל שיש בו כלכך הרבה בורות הוא מתיימר להבין בעצב אבל הוא לא מבין כלום , כי שמכיר את העצב לא ירצה להביא רק אותו כי הוא יודע כמה הוא בלתי נסבל , הוא לא יראה בעצב משהו יפה הוא יראה בזה משהו עובדתי שניתן ללמוד איך לשמוח ממנו.


















