החלק האהוב עלי ביותר באומנות הוא הערבוב צבעים לגוון שמתאים לרגש שאני רוצה להעביר..
אם הייתי צריכה להתאים צבע לספר הייתי בוחרת כחול מלנכולי עמוק קצת ושחור, שילוב שקט ואלגנטי אבל דיכאוני מאין כמוהו.
חשבתי שהספר יהיה פנטזיית נוער רגילה ונדושה ( בצורה טובה) עם טוויסט נחמד, כשהרגיל והנדוש מבוצע טוב פשוט לא נמאס ממנו אף פעם.
אבל הסופרים היום כנראה מתעקשים שדיכאון זה באופנה. אני פשוט לא מבינה למה הכל צריך להיות מלנכולי ועצוב זה לא הופך את הספר " למלך הכיתה" גם באומנות ואדריכלות הטרנד הוא מינימליזם קר עצוב ובודד ויש לי שאלה :למה????!!
מי שאוהב את כל הדיכאוניות ורואה בה יצירתיות כנראה שפרו עליו החיים , כי מי שהיה בעולם העצב יודע שאין בזה שום דבר יצירתי. עצב קיים בשפע , אצל השכנים , בכיתה, בקניון, ואפילו מאחורי החיוך של הבחורה היפה באוטובוס...רוצים עצב? אני יכלה להביא בכמויות אין סופיות כל אחד יותר עצוב ומזעזע מהשני , זה כלכך קל וטיפשי זה חכמו לקחת אבני חצץ ולהגיד שהן אבנים יקרות... ואני חוזרת עלזה שוב, מי שמבין יודע שהחכמה היא לא להתעלם מהעצב אבל לאזן אותו עם כמות שווה של תקווה ושמחה
כמו שבציור אני רוצה להחשיך אני חייבת להאיר ולהיפך ...שניהם לא יכלים לקיים הרמוניה בציור בלי הקיום אחד של השני.
הספר כתוב מצוין! באמת כתיבה נפלא מזכיר את המקרה של "היינו שקרנים" של כתיבה נפלאה אבל עלילה לא משהו... לאורך הספר בונים בנין ובסוף הורסים אותו אז מה יוצא מזה? גמרנו ספר ונשארנו ללא שינוי לפני שקראנו אותו שום התקדמות הכל חזר למצב הרע ההתחלתי אין פיתרון אין מסר זה מתחיל בעצב ובדידות נגמר בעצב ובדידות אין שינוי רק באמצע היה משהו מעניין...
צר לי להתבטאות כך אבל הז'אנר הזה שאנוי עלי ביותר רק בגלל שיש בו כלכך הרבה בורות הוא מתיימר להבין בעצב אבל הוא לא מבין כלום , כי שמכיר את העצב לא ירצה להביא רק אותו כי הוא יודע כמה הוא בלתי נסבל , הוא לא יראה בעצב משהו יפה הוא יראה בזה משהו עובדתי שניתן ללמוד איך לשמוח ממנו.

אני חייבת לומר שעוד בתחילת הספר, חברתי הנפלאה אמרה לי מה גורלם. אחת הסיבות למה אני מנסה לקרוא ספרים במהירות כדי שלא תגיד לי את סופם.
הייתי בטוחה שאביא לספר 3 כוכבים. כי ציפיתי שהסופרת תעשה את הלא מצופה ותציל את כולם,מה שלא נראה לי שהיא תעשה, ובעצם כתבה ספר משעמם ואדיש.
אבל להפך.
זה עלה לי ל-4 כוכבים כשעדיין בכיתי על מה שקרה.
וזה עלה לחמש, כשהיא בסוף כן הצליחה להפוך את הקערה ששקעתי בה בעקשנות.(הורדתי חזרה לארבע כי... טוב ההתחלה)
סך הכל, זה סיפור של נערה שחושבת שהיא יודעת מה היא רוצה, מבלי באמת לדעת מה היא תצטרך לשלם.
יש ביקורת נוספת לספר, האומר שהסופרים חושבים שכולם אוהבים דיכאון.
זו טעות.
הסופרת לא ניסתה להוציא את אייברי רו כנערה דיכאונית, היא ניסתה להראות נערה חזקה, שאפילו שידוע לה שהיא הולכת למות, היא עושה כל מה שתוכל לאהוביה.
אפילו שאיימו עליה היא רצתה להגן עליהם.
בהתחלה הייתי בטוחה שזה ספר מיותר. ואז בזמן שקראתי, הבנתי שאין דבר כזה משהו מיותר, אלא ציפיות גבוהות מידי.
היו לי ציפיות גבוהות מהספר.
והם נהרסו לי כמו האי פרינס, בבכי וכאב.
ואז הבנתי שאסור לשפוט את המשך העלילה על פי מישהי שנתנה ספויילר אדיש ולא מוסבר.
היא לא הסבירה לי שהיה כאב בכל זה. היא לא הסבירה שהייתה סערת רגשות. אלא סתם.
זה וזו קרו.
כך שאני סוגרת את הספר בהרגשה כאילו הלב שלי נקרע מעלילתו ומסופו.
ועד כמה שידוע לי יש המשך לספר, ואני מתכוונת לקרוא אותו.
כי אני רוצה לדעת מה המשךסיפורה של מכשפת הים האחרונה אייברי רו.
אייברי שהייתה בטוחה במאה אחוזים שיעודה הוא להפוך למכשפה.
ואז היא חושבת שיעודה הוא למות.
ואז היא בטוחה שיעודה הוא לעזור לטאנה.
ואז היא מגלה שיעודה זה לעזוב הכל.

הספר מדבר על האהבה נכזבת עם זה בין אייברי (הגיבורה) לבן אמה או בין אייברי לסבתה במהלך הספר נוצרות האבהות\תשוקות נכזבות. ניתן לומר תשוקה כי זה מה שהגיבורה מרגישה לגבי הכוח היא משתוקקת אליו אבל נגזר עליה לצפות מנגד בכוח האשר בכרוב יעזוב את סבתא ואת הסיכוי האחרון שלה ללמוד אותו. אייברי מרגישה כבובה בידי אמה המנסה להגשים את כול החלומות שהיו לה ונצרו לה במלך השנים החלומות עוללו כוללים הלבשתה כבובה הובלתה לקונצרטים והחשוב בניהם החלום הנגזז שאייברי לא תהייה מכשפה. בעיני אייברי עדין נוטרת טינה על זה שמה נטשה אותה ואת סבתה ופתאום גוזזת מאלה את כול התקוות שנעברו והעכשיו כלא היו. אני נהניתי מהספר בסך הכול למרות שהתקציר מבטיח יותר מהיכולת של הספר לתת .

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו, אצל חברה שלי.
הכריכה הראתה לי שמשהו מעניין הולך לקרות שם, המובן הוא שבאמצע כשקראתי את התקציר היא הגיעה משום מקום וחטפה לי אותו מהיד....
יללתי לה והיא אמרה לי בסוף, בחצי פה, שהיא תביא לי אחרי שתסיים..
הזמן עבר לאט מדיי, אני מודה...
וכשסוף סוף אחזתי אותו בידי לא הייתה המאושרת ממני בעולם! רק הגעתי הביתה, סגרתי את החדר על מנעול ובריח שלא ממש יש לי, והתחלתי!!!!!!!!!
כשסיימתי אותו לא האמנתי. קראתי את הסוף כמה וכמה פעמים ולא האמנתי!!!
בכיתי ובכיתי הרבה, אם הייתי יודעת שהסוף של הספר הוא לא הסוף שחשבתי עליו, אולי לא הייתי קוראת. אבל אני שמחה שקראתי כי הספר הזה פשוט מושלם שבא לי לכתוב לקנדל קולפר מכתב תודה (לא שאני יעשה את זה אי פעם, אבל עדיין!)
הדמויות מהממות אחת אחת ורואים כאן פשוט יצירת שלמות.
אין, אחד הספרים היחידים שאין לי טענות כלפיהם...

קראתי אותו לפני די הרבה זמן, אבל אני זוכרת מספיק כדי לדעת שלא התחברתי לספר. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל הגעתי למצב שהייתי 20 עמודים לפני סיום הספר ופשוט לא נשארו לי כוחות לסיים אותו. זו פעם ראשונה ואולי היחידה בינתיים שעצרתי ספר כל כך קרובה לסיום.
ספוילרים
הרומן שלה עם טאנה צפוי מידי, והיא מרגישה לי נורא רכרוכית לצידו. בכללי- יש לי בעיה עם דמויות ראשיות חזקות מידי, כאילו הסופר או הסופרת מנסים להראות כמה לדמות הראשית יש מזג חם וכמה היא טובה וכמה היא מושלמת, אבל אני שונאת דמויות רכרוכיות שכל הזמן מגמגמות ומתרפסות, וככה הדמות הראשית הרגישה לי. אני לא בטוחה אם זה באמת נכון, בכל זאת, קראתי את זה לפני הרבה זמן, אבל בתקופה שקראתי את הספר הרגשתי ככה.
לקראת הסוף קרה משהו שלא צפיתי, שזה שוב ספוילר המוות של טאנה, אבל לא התחברתי לדמות הזאת כדי שיהיה לי ממש אכפת וזה אפילו נראה לי חסר משמעות.
לא ממליצה.

ספר יפה שאתה כבר לא יודע מה המשך.
מאוד אהבתי אתה ספר אי אפשר שלא להזיל דמעה לכל מי שלא קראה ממליצה לו לקרוא.

קראתי בקול ולא התעניינתי יותר התייאשתי והפסקתי