ספוילרים בביקורת:


לא מספריו הטובים ביותר של קינג, לטעמי. הספר עוסק במוות, לא רק של בעלי חיים כפי שמשתמע מהכותרת. העיסוק במוות מעמיק מאוד, היחס שלנו אליו, מקומו בתרבות, היחס של הרופא השכלתן, האישה ההיסטרית והמפוחדת, הילדה התמימה. השליש האחרון של הספר מותח ומלחיץ, שני השלישים הראשונים לא ממש. החלק הטוב ביותר בספר, במובן הקינגי של המילה, הוא החלק בו רחל מספרת לבעלה, לואיס (הרופא, גיבור הספר) על אחותה הגדולה זלדה שמתה בילדותה. רחל מספרת בצורה ציורית מאוד על אחותה שחלתה בדלקת בעמוד השדרה והלכה והתעוותה, פיזית ונפשית, עד שהוציאה את נשמתה ביום בו רק רחל הייתה בבית (עמ' 157-165). מעבר לתיאור המזעזע של המחלה והמוות, מצליח קינג להעביר את הרגע בו נוצרת טראומה אצל ילד שממשיכה ללוות אותו לאורך כל חייו. מוסר ההשכל של הספר, אם צריך למצוא כזה- 1. המתים צריכים להישאר מתים. 2. הצער מוליך אנשים בדרכים מטורפות ולא בריאות, וגורם להם להפר את מוסר ההשכל הראשון (לואיס שמחייה את החתול של בתו ואח"כ גם את בנו שנהרג מפגיעת משאית).

הביקורת הראשונה לספר הזה בשלוש השנים האחרונות! אני עומדת להיות מפורסמת!
נזכרתי באתר הזה, כי זה המקום היחיד שזכר את יום ההולדת שלי דמעה ואני ממש נהנית לכתוב פה ביקורות במקום להכין שיעורי בית.מומלץ ביותר.

אני חובבת של סטיבן קינג, ובכל זאת, אני קוראת רק חלק מהספרים שלו, ורק אחרי שעברו אישור של קורא נוסף. הספרים שהם על הגבול הדק בין "אני לא אשן עכשיו חודש" לבין "זה היה טוב. אני אמשיך עם החיים שלי עכשיו".
הגעתי לספר עם הרבה ציפיות. בכל זאת, נחשב לאחד מהספרים הכי טובים של קינג, ואם סטיבן קינג הצליח להפחיד את עצמו, אז איך אני, בן אנוש קטן ונחות ארגיש?(ספוילר- פחדתי)

אני לא בטוחה אם אפשר לקרוא להתחלה של הספר "אימה". כמובן שצריך לבנות דמויות ורקע, אבל כשאני אומרת התחלה אני מתכוונת למשהו כמו ~250 העמודים הראשונים.
אבל הסוף (אני מניחה שאיפשהו יש גם אמצע. אולי באמצע.) היה שווה את כל הספר, שבכלל לא היה מייגע לקרוא, כי בכל זאת, זה סטיבן קינג.

שורה תחתונה- אני חושבת שהספר מעולה. אני לא בטוחה לאיזה אנשים הייתי ממליצה לקרוא אותו, אבל בלי ספק קיימים כמה. למיטב ידיעתי, הספר הזה גם נחשב ספר "קאלט" של ספרות האימה המודרנית, או לכל הפחות של סטיבן קינג.
עלילה טובה, דמויות טובות, בניית מתח מעולה וסיום פתוח ומסקרן. בלי קשר לסיום, אני חושבת שהספר השאיר הרבה מקום לדמיון.

נקרא ב3 ימים, אחד מהם לילה שבו לא הצלחתי להניח את הספר עד 1, כשסיימתי אותו. איך ישנתי באותו לילה?
את זה נשאיר לפעם אחרת..

;_;
התשובה לשאלה "למה דווקא קינג הוא מלך האימה?", טמונה לדעתי בספר "בית כברות לחיות שעשועים". מסתבר שהדמיון של האדם הממוצע לא מספיק מפותח כדי להפיק זוועות מחרידות כמו אלו שמתוארות בספר הזה. המוח האנושי לא מסוגל לדמיין את מה שסטיבן קינג הופך לעמוד השדרה של הספר הזה: טירוף שרוקד טנגו עם המוות.
אלוהים אדירים! זה הספר הראשון שיצאתי ממנו חיוור כמו הלבנה. נשבע לכם!

מעבר לאימה, מדובר בספר שמעורר בקורא הרבה מאד מחשבות קיומיות ופילוסופיות, כמו: האם אנחנו אוהבים את היקרים לנו בגלל מי שהם - האישיות שלהם, האינטלקט שלהם, הרגשות שלהם, או בגלל מעצם העובדה שהם קיימים? מה היינו עושים, חלילה וחס, אם היינו עומדים באותו נסיון שבו הועמד לואיס קריד? האם אפשר להיות מאושר גם ללא היקרים לנו?
לא לחינם זה הספר היחיד שסטיבן קינג התקשה לסיים, בגלל הזעזוע שהוא עורר בו...
ללא ספק, משהו גדול וסיוטי נכנס בסטיבן קינג, וגרם לרעיון הזה להגיע לראשו...
נ.ב: החתול שעל השער לא ירכך את האימה שאתם הולכים לחוות!

וואוו איזה ספר מטורף! כ"כ נהנתי, מאוד מותח וממכר. גם נחמד מאוד שקינג פינק אותנו בספר קצר יחסית. מומלץ מאוד לחוו
ית קינג ראשונה או שמינית-לא משנה!

הספר המפחיד הטוב ביותר שנכתב אי פעם!

ממש "דרמת אימה".

לא סתם "ספר רוחות" כמו שאומרים, אלא ממש ספר עם עומק פסיכולוגי מטורף.

אני מאלו שקראו את הספר בבגרותם אחרי שראו את הסרט בילדותם ואני חייב לציין, כמו רבים אחרים שכתבו, שבספר ישנם פרטים שלא מתוארים בכלל בסרט, למרות שהסרט יוצא מן הכלל ביופיו מבחינת סרט אימה, אמנם קצת מיושן כיום אבל עדיין, חזק מאד, עם זאת התיאורים בספר ממש ממש טובים ומעוררים סקרנות חזקה מאד, כמו כל שאר הספרים של קינג למען האמת, אבל, כמו שכבר ציינתי, זה הטוב מכולם. לדעתי.

מי שרוצה להתהפנט מספר, עם רצון לקרוא בו ולא להניח מהיד, אז זה בדיוק הספר בשבילו/ה.

תהום הנשייה , סוף , חשכה , מנוחת עולם , מק , רקבון , רימה ותולעה , ריקניות
אובדן , סיומת אין סופית , חרקי אדמה , סרחון , פחד , תום
עצירה , הבלעות , חור שחור , שיש , קור .

אלה מגוון המילים והמחשבות העולות בי כשאני חושב על המילה בית קברות.

סוף שהוא לדראון עולם.
בית קברות משחר קיומי עורר בי פלצות , פחד והכרה שבו בחוקים של בני האדם תמו חיים של אדם , וזוהי בעצם התחנה האחרונה , בפינה נידחת של כל ישוב וכפר.
סיומת עלובה למדיי של חיים שחיו אי אלו שנים עד שפתיל החיים כבה לו כך.
מאז שאני זוכר את עצמי מעבר לפחדים , המקום ריתק אותי , היה משהו במקום המקולל הזה משהו מיסטי שמשך אותי כמו מגנט.
כמעט מאז ילדותי הצעירה מצאתי את עצמי מגיע לשם לבד לעיתים ללא סיבה מניחה את הדעת.

ואני שהייתי ילד ככל הילדים ששיחק , והיה תחרותי , ושניסה להרשים את חברי ואת בנות הכיתה , הייתי גם ילד אחר , אחד שלא כמו כולם הולך לשם.
מאז הילדות הייתי מרותק ממוות ומבתי הקברות למה?
אלוהים ככל הנראה יודע את התשובה לכך.
אולי משהו בתוך תוכי רצה להאמין שהזכרון על המצבות מנציח את חייהם , אולי משהו בי חיפש את הנחמה שאולי הסיומת הזאת היא לא באמת סופית , שהרי לא יתכן שאם אנו חיים להם אי אלו שנים שזה גרגר בתקופת האנושות , הכל נמחק ונמחה לו כך.
האם פרק החיות שלנו עלי אדמות מסתיים לו כך בחטף? האם השגחה עליונה שיצרה אותנו נותנת מין טון כזה אכזרי סיום חיינו?
אחד לזמן מה הייתי מגיע עובר על קבר סבתי ולאחר שנים מה גם לקבר סבי ,
והייתי מתבונן לי במצבות , מתבונן בשמות , נזכר במי שהכרתי , מרים אבן וממשיך לי בשגרת יומי.
מזדהה עם זכרם , כואב את כאבן , מדבר אליהן כאילו יכלו לשמוע.
לימים כשהפכתי לנער והחלה העלייה המסיבית מברית המועצות המתפרקות החלו להופיע להן כפטריות אחרי הגשם המצבות עם הפרצופים של הנפטריםץ
תסכימו עימי שזו הייתה רק אשלייה אופטית, אבל כשהייתי מתהלך לי משהו בדימיון הרגיש לי שהם מסתכלים עליי , עוקבים בי במבטם הדומם, ועוקבים ועוקבים.
דפס זה גרם לי תמיד לתחושה לא נעימה וצמרמורת.
אותו דפוס של מצבות גרם לי להלם רבות מהפעמים כשגיליתי מכרים קרובים שעד שלא ראיתי אותן בתמונה , לא ידעתי שהן/ם נפטרו בכלל. הרבה מהם היו צעירים למדיי , ורבים מהם הכרתי אישית בנסיבות כאלו ואחרות.
בסיוריי שם מדהים על פי השנים של הנפטרים , שלמרות המדע הרפואי , ופלאי הטכנולוגיה שהטיסה אותנו לכל גבול ודימיון אפשרי
ועדיין הרפואה נשארת ונשארה ללא מענה רב כל כך למגוון דברים ומצבים
ורבים מהם כעדות דוממת וקרה מתים בגילאי 30, 40 , 50 , 60 רבים רבים מידי.
במשך השנים ככל שבגרתי לי המשכתי להגיע לבית הקברות , אומנם בקצב מופחת , שהרי לחיים יש מחזור משלו , יש משפחה , יש ילדים , אני בוגר יותר , ומבין יותר. ולצערי הרב לא מעט מהנפטרים ששכובים שם בגלגל חיי הם מטופלים שלי שנפטרו במחלקה , והיו אלה שעצמתי להם את העיניים , שניקתי והכנתי , ושהייתי שותף להחייאות רבות שלא צלחו. בביקוריי הייתי מבקש את סליחתם על שלא הצלחנו , למרות הכל להציל את חייהם.

הספר הזה הנו קלאסיקה!!!! קלאסיקה במיטבה . לאחר שראיתי את הסרט ידעתי כבר את ההתרחשויות , ועדיין הספר מנצח בענק את הסרט.
לואיס קריד התברך בפלא אמיתי , שלא כל אחד מקבל.
את היכולת לראות מתים , הוא ראה , אך מנגנון ההכחשה ניצח אותו בגדול , והוא כרופא מצא את כל הסיבות שלא להאמין במה שראה.
הוא ניסה להביא את משפחתו לאזור נקי יותר , שליו יותר וקיבל בחייו טראומה שברא השטן.
אין טעם לפרט בביקורת את מה שכבר ידוע לכולם ף לא חושב שיש אנשים שעדיין לא קראו או ראו את הסרט.
קינג בדרכו המנצחת ממשיך להיות מנצח על אימה , כמנצח אמיתי הוא פורט וחותך לו בסקרנות , נובר לו במילותיו בכאב ובפחדים.
מוביל אותך לתהומות ואז משליח אותך אחורה. הוא אמן הפריטה בנפחדינו ובסיוטינו. הוא כזה ואת זה אף אחד לא יקח ממנו.
מי שעדיין לא קרא זה הזמן. ומי שקרא שיהנה מביקורת שלי והפרשנות שכתבתי מעומק הנפש.

צחקתי כשקראתי את העטיפה האחורית של הספר, שהמחבר התקשה לסיימו, מרוב פחד.
מה אומר סטיבן קינג הפחיד את עצמו. מסקרן...
הספר בסדר בסך הכל. מתארת לעצמי שהסרט על-פיו יכול להיות סרט אימה לא רע בכלל.
בעיני הספר מעיק מעט, עם תאורי מחשבות מייגעים ומיותרים עם פסיכולוגיה בגרוש.
חלקו השני של הספר מותח יותר, עד הסוף עם הפאנץ'.
בסך הכל? בסדר. לא מעבר לכך!

היה לכם / יש לכם , חית מחמד.מה עשיתם כשהיא מתה?
אל תעשו מה שסטיבן קינג מציע .
ספר מדהים - תחוו הרגשה שונה לגמרי אם תקראו אותו בשעת לילה מאוחרת

וואו... מפחיד.
ההתחלה היא אומנם קצת איטית, אבל הספר משרה אווירה אפלה ודי מפחידה. לקראת אמצע הספר הדברים נהיים עוד יותר מפחידים ומוזרים.
ספר מומלץ - מעניין, חכם וכתוב היטב למרות שלפעמים יש בעיה בתרגום..