ביקורת ספרותית על המינוטאור מאת ברברה ויין (רות רנדל)
ספר טוב

---

ספר אנונימי אפשר להגיד. הכי אנונימי שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות.
הגיע אליי בעקבות המלצה של מישהי שאני מעריכה והעובדה שהוא פשוט הופיע לי מול העיניים בספריה.
הספר מכיל בתוכו אלמנטים ממספר ספרים שכבר קראתי בעבר: בית עתיק אפוף סודות באנגליה, סודות משפחה מסתוריים בין דיירי הבית, תעלומה שנבנית עם התקדמות הסיפור ונפתרת (אם כי לא באופן מלא) בסיום הספר.
סך הכל נהניתי מהספר אבל את הכוכב החמישי החסרתי ממנו כי לדעתי הסוף שלו לא מספיק סוגר את הסיפור. ייתכן שזה בכוונה כמובן והסופרת רצתה להשאיר את ההחלטה לקורא אבל אני אוהבת יותר שיש סוף ברור.
העלילה בקצרה: בחורה צעירה שוודית מגיעה לאחוזה ישנה בעיירה קטנה באנגליה בשלהי שנות ה 60 של המאה הקודמת. שם היא עובדת בתור מטפלת/מלווה לבחור לוקה בנפשו (היום כבר יודעים שזה פשוט אוטיזים).
היא מתארת את שעבר עליה בתקופה הזאת. הסיפור מתואר בזמן עבר (ההווה הוא 35 שנה מאוחר יותר כאשר היא פוגשת במקרה באחת מאחיותיו שגרו איתה באחוזה ) מה שגורם לנו לקבל רמיזות כל הזמן על מה שעתיד להיות...
בשיטה הזאת המשכתי לקרוא ולקרוא כי היה ברור שהאקשן עוד לפניי.
עם סיום הספר אני יכולה להגיד בכנות שהספר מעט ארוך מידי בגלל זה. בניית המתח היתה ארוכה מדיי ביחס לפואנטה עצמה לכשלבסוף הגיעה.
רמת הכתיבה של הספר טובה, איכותית מספיק כדי לא להרגיש מטופש לקרוא כל כך הרבה עמודים בלי שבעצם קורה משהו.

» ביקורות נוספות של אוהבת לקרוא
» ביקורות נוספות על המינוטאור