יש ויכוחים על החוק שנקרא "חוק הסופרים". אנשים נגדו, אנשים בעדו, אין מסקנה חותכת. אבל מבחינתי יש לו יתרון אחד, והוא ששוב אפשר לתת ספר במתנה, בלי להיחשב קמצן מעצבן שרוכש במבצע של ארבע במאה ושומר אותם בבוידעם. הנה אחד התחביבים הפחות ידועים במשפחה שלנו: לרכוש כמתנה למישהו ספר חדש, אבל באמת חדש. בשחיתות של המחיר הקטלוגי המלא, כי זה למתנה, ורק ככה יידעו שבאמת השקענו, ולא קנינו באיזה מבצע חלילה. ואז, כשהמוכרת בקופה מציעה "לעטוף?", לענות באגביות שלא, מה פתאום. אין צורך.
כי יש לנו עטיפות בבית.
וחוץ מזה, נראה לכם שניתן ספר במתנה בלי לקרוא אותו קודם? ואם הוא לא כזה טוב כמו שהוא נראה?
כי הרי בקניית ספרים יש תמיד בעייה מובנית: איך אפשר לדעת אם הספר הוא טוב? ההמלצה בחנות נגועה בשיווקיות. אותו דבר ההמלצות במדורי הספרות. חברים יכולים להמליץ, אבל לא על ספרים חדשים-טריים. שם הסופר, אם הוא ידוע ומוכר, יכול לעזור, אבל אינו מבטיח כלום. אפילו אם מדובר בספר שני או שלישי בסדרה, וידוע שהקודמים היו טובים. כי כמו בעוגות, תמיד יכולות להיות נפילות. גם אצל האופים המוצלחים ביותר. אז מה נשאר? "טעימות". אפשר לטעום מהספר ולנסות אותו. אבל כמו הרשלה וקופסת הגפרורים, גפרור אחד שדולק לא אומר שכל הגפרורים האחרים גם. בקיצור, חייבים לקרוא את הספר, כדי להיות בטוחים שהוא טוב.
את הספר עשרים וארבע דלתות קנינו מתנה לגיסי. נראה הצלחה כמעט בטוחה. גיל חובב כתב את הספרים "מטבח משפחתי" ו"סוכריות מן השמים" שבהם הביא מתכונים הכרוכים בסיפורים משפחתיים. גיל הוא נינו של אליעזר בן יהודה, וגם שאר משפחתו מוכרת במידה ידועה: אביו משה הקריין ומנהל הרדיו, אמו דרורה, דודתו ראומה ( הלא היא "השעון הדובר"), סבתו מומה, (הלא היא לאה אבו-שדיד) שהתאלמנה מסבו בנסיון (כלומר בן-ציון, הלא הוא איתמר בן אב"י). את כולם הוא מיטיב לתאר בצבעים עזים ומטורללים, בסיפורים מצחיקים ואנקדוטות משוגעות, ובסגנון שהזכיר לי מאוד את ג'רלד דארל. יש גם מתכונים, אבל הם פחות חשובים, ודי ברור שהמתכון הוא רק התירוץ לסיפור.
וכך ישבתי ביום ההולדת שלי, שקודם לזה של גיסי בכמה ימים, וקראתי. רק כדי לבדוק שהספר אכן ראוי לתתו במתנה. יש דרכים מוצלחות יותר לבלות יום הולדת, אני יודעת, אבל המתנה שלי תגיע למסע ההופעות שלה בארץ רק בחודש הבא. ומעבר לכך - יש גם דרכים גרועות יותר לבלות יום הולדת. אותה מתכונת של סיפורים המובילים למתכונים, אותן דמויות, סיפורים אחרים. בסיכום של דבר אחרי היום המהנה אני יכולה להגיד ששווה קנייה. בעיני זה הספר הטוב מבין השלושה. העוקצנות הצינית שליוותה את הספרים הקודמים הוקהתה קצת. לעומת זאת הסיפורים התארכו יותר, ונוספה להם נקודת מבט כללית יותר, פילוסופית לפעמים. הצחוק הוא צחוק, לא להיבהל. הפילוסופיה לא מפריעה לצחוק, אבל היא כן הופכת את הספר להיות עמוק יותר. העברית משובחת כתמיד. כוללת תחדישים שלא השתרשו בעברית המדוברת כדוגמת וורדנות (אופטימיות) ותופליים (נעלי בית).
והשורה התחתונה: טוב, כמו שהוא נראה. ומצחיק הרבה יותר. וכמה טוב שיש מ---לא אנשים שנולדו בחודש אייר.
